"לא היה כדאי למהר כל כך. נרות החנוכה שהשארת מאחוריך מבויישים, לא מחלו לך על כך שרצת מהר-מהר והפכת עולמות, כדי להביא את הנוסעים שלך לפני פינייה. השם יתברך הזהיר אותך, מוטל, ואתה חייב לברך ברכת הגומל שיצאת שלם מכל הענין הזה, אתה וכן סוסיך"
לפני שנים רבות, כאשר הרכבת היתה עדיין, כמו שאומרים, בחיתוליה והיא נסעה רק בין ערים גדולות אך לא בין עיירות וכפרים – תפסה העגלה הרתומה לסוסים מקום חשוב ככלי תחבורה שבאמצעותו אפשר להגיע ממקום למקום. בעיקר היה זה כך במזרח אירופה, שם נסעו הסוחרים לירידים, או העבירו סחורות ממקום למקום בעזרת העגלה. העגלונים, בעלי העגלה, שימשו לא אחת גם כדוורים, כשהם מעבירים ממקום למקום כסף או מכתבים.
בעיירה המזרח-אירופית בה מתרחש סיפורנו, הצטיינו שני עגלונים. אחד מהם היה צעיר, בחור כארז ושמו היה "מוטל בעל העגלה". סוסיו של מוטל היו דומים לבעליהם: הם היו שדים משחת, מהירים, גאים ואמיצים. סוחרים צעירים ששמו להם למטרה להיות ראשונים בכל יריד, העדיפו לנסוע עם מוטל הצעיר. הם ידעו כי הוא תמיד מוכן לצאת לדרך ואינו זקוק להכנות מרובות לשם כך.
העגלון השני היה יהודי קשיש, מתון ומיושב, הוא היה ירא-שמים גדול, אם כי לא נמנה על הלמדנים הגדולים. נהג להתפלל בכוונה ולומר אחרי התפילה מספר פרקי תהלים וככל שיכול השתתף אף בשיעורי הלימודים בכית הכנסת שלו. הוא שמר בקפדנות את כל המצוות והיותו עגלון לא הפריע אותו בכך. שמו היה פנחס אולם כולם קראו לו "פינייה בעל העגלה". סוסיו של פינייה היו כחושים ותשושים וגם לא צעירים ביותר. בשום פנים ואופן לא יכלו להתמודד עם סוסיו האבירים של מוטל. כנגד זה רחשו לו האנשים אימון רב ונהגו לשלוח דרכו סכומי כסף ניכרים, וכן סחורות שלגביהן לא היתה השעה דוחקת.
כך שימשה עגלתו של מוטל בעיקר להובלת אנשים "אקספרס" ואילו של פינייה להובלת סחורות. לפעמים הצטרפו אל פינייה גם סוחרים קשישים שלא אצה להם הדרך ממש כמו לפינייה עצמו והיה להם זמן וסבלנות לנסוע אתו.
בין שני העגלונים התפתחה תחרות שקטה ומוטל הצעיר ניסה "לחטוף" את לקוחותיו הקבועים של פינייה בהציעו להם שירות מהיר יותר. הזקן מצידו היה בעל בטחון ושם את מבטחו בה' שימציא לו את פרנסתו.
פעם אחת, והיה זה במוצאי שבת חנוכה, עמדו מוטל ופינייה לצאת לדרך עם מספר סוחרים שביקשו להגיע ליריד השנתי בעיר הסמוכה. בחוץ השתוללה סערה ובמשך כל השבת ירד שלג בלי הפוגות. לפנות ערב הפסיק השלג לרדת וכפור עז הורגש בחוץ. הדרך היתה בחזקת סכנה, אחרי שכמעט כל הלילה יצטרכו לנסוע כדי להגיע לעיר במועד.
מוטל היה שבע רצון. שלושה סוחרים סיכמו איתו עוד לפני שבת, שמייד אחרי הבדלה הוא יסע אתם, כדי שיוכלו להיות ראשונים ביריד. הוא "בלע" תפלת ערבית בגמיעה אחת, אחר כך הדליק נרות חנוכה ומבלי לחכות עד שהנרות יכבו, הוא רתם את סוסיו, הושיב את הסוחרים ויצא לדרך. הנוסעים שהיו מכורבלים בשמיכות צמר עבות ועל ראשם כובע-פרווה, הביטו בהנאה על מוטל הצעיר ועל סוסיו הגיבורים. עוד כמה שעות – הרהרו – הם יהיו ביריד ויקדימו את כל המתחרים שלהם. העגלה של מוטל החליקה בקלות על השלג ונרות החנוכה המבויישים הבהבו בבית בסימני-שאלה כאילו הושמו במקום לא נכון...
גם פינייה בעל העגלה עמד לצאת במוצאי שבת עם שני סוחרים לאותו יריד עצמו. אולם שעה שמוטל כבר היה בדרך, עמד פינייה בתפילת ערבית יחד עם הציבור. הוא, כדרכו, לא מיהר גם עכשיו. אחרי התפילה הלך פינייה הביתה, הבדיל על הכוס, הדליק נרות חנוכה, אמר "הנרות הללו" וישב לערוך סעודת "מלוה מלכה". הוא לא העלה בדעתו כלל שאפשר לצאת לדרך, כל עוד נרות החנוכה דולקים.. הנוסעים של ר' פינייה, אם כי לא מיהרו כל כך, בכל זאת התחילו לאבד את סבלנותם. הם קיוו כי לפחות הפעם לא יעשה פינייה כל כך הרבה "הכנות" לנסיעה והנה הוא יושב ועורך סעודת "מלווה מלכה", שעה שמוטל עם המתחרים נמצא כבר בדרכו ליריד...
הם פנו אל פינייה וזרזו אותו לצאת לדרך. הסבירו לו כי זה לא סתם יריד כי אם יריד שנתי, גדול וחשוב והם מוכרחים מיד לצאת לדרך, כדי שלא לאחר. פינייה הרגיע אותם באומרו כי רבונו-של-עולם "יספיק" לתת להם פרנסה גם באיחור של חצי שעה. באומרו זאת הוא אף הזמין אותם להצטרף אליו למלווה מלכה. לסוחרים לא היתה כל ברירה והם רטנו על שלא נסעו עם מוטל, שבוודאי כבר הגיע למקום היריד.
פינייה סיים את ארוחתו, בירך על המזון בכוונה גדולה והמתין עד שכלתה טיפת השמן האחרונה מן הנרות והם כבו אחד-אחד. רק אחרי כן הוא יצא לרתום את הסוסים לעגלה. כאשר ישבו כבר בעגלה ופינייה עודד את סוסיו להליכה מהירה יותר בקריאות "דיאו!" לגלגו עליו הסוחרים באומרם כי שום קריאות "דיאו" לא יעזרו לגבי סוסים כחושים אלה הנראים כפגרים המהלכים על ארבע פינייה ידע כי הצדק אתם. הוא ידע יפה כי את הסוסים יש לדרבן בחציר ריחני או במנה הגונה של שבולת-שועל ולא בצעקות "דיאו". אולם מה הוא יכול לעשות?. בקושי הוא מוציא את פרנסתו מעבודת העגלונות ואם כי הוא תמיד מקדים לתת את אכלם של סוסיו, יודע הוא כי זה מספיק בקושי כדי שלא יתפגרו מרעב.
נוסע לו פינייה והנוסעים שהשלימו כבר עם גורלם, נרדמו וישנים שינת ישרים. הכוכבים נוצצים ממעל, כאילו קורצים לו, לפינייה, ומאחלים לו דרך צלחה. העגלון הזקן מביט סביבו ומתפעל מיופי הטבע המתגלה לעיניו. מרחבי אינסוף מושלגים, החלו לעטות מעטה לבן, ככלה בחופתה. אט אט נעצמות עיני העגלון, ראשו נשמט על כתפיו, הוא מרפה מהמושכות ונרדם.
הדרך עוברת ביער עבות ומקיפה אגם קטן. בחורף כאשר מימי האגם קפואים, אפשר לעלות עליו בעגלה ולחצותו. אולם עתה, שהחורף אינו קר ביותר, מסוכן הוא אפילו להתקרב לאגם זה. העגלה רצה קדימה, פינייה ישן והמושכות רפויים, תלויים לצידו של העגלון. הנה הם מתקרבים, הנה הם כבר על שפת האגם, אולם הסוסים עושים עתה תפנית חדה, אינסטינקטיבית, מתרחקים מהאגם וממשיכים לרוץ בדרך הסלולה.
כאשר פינייה פתח את עיניו, החלו כבר השמים להאפיר. מרחוק הוא ראה את ראשי הבתים ותמה כיצד זה הגיעו כל כך מהר לעיר, שהיתה מחוז חפצם. לפי חשבונו היה עליהם לנסוע עוד כשעתיים-שלוש. פינייה נוהג את העגלה לאכסניה בה נוהגים הסוחרים להתאכסן, בבואם העירה. הדלת עודה נעולה, והסוחרים, שאף הם התעוררו בינתיים, מתפלאים כיצד זה הגיעו כה מהר. האמנם קפצה להם הדרך? והפלא הגדול שבעתיים, כאשר הם נוכחים לדעת כי מוטל ונוסעיו טרם הגיעו, למרות שיצאו לדרך זמן רב לפניהם.
בינתיים האיר השחר, והסוחרים נטלו את טליתותיהם והלכו לבית-הכנסת. משם הם יצאו ליריד וכפי שהתברר לאחר מכן האירה להם הצלחה פנים והם עשו עסקים מצויינים. רק כעבור מספר שעות, כאשר הם חוזרים לאכסניה לאכול ארוחת בוקר ולנוח קמעה – מגיע מוטל עם נוסעיו, כשהם רועדים מקור. "מה קרה לכם, למען השם"? – שואלים נוסעי פינייה את מוטל והאנשים שבאו עמו. "ומה קרה לך מוטל"? – מוסיפים הם להקשות – הלא יצאת זמן רב לפנינו וסוסיך מהירים הם כשדים, מדוע התמהמהת כל כך"? "הגידו לי אתם" – משיב מוטל בשאלה משלו – "הגידו לי האם פינייה נסע מעל לאגם"? הסוחרים מושכים בכתפיהם, אין הם יודעים איפה וכיצד נסע פינייה.
"לי לא הלך הפעם כל כך טוב" – מספר מוטל מבוייש. "הסוסים שלי הוליכו אותי ישר על האגם ושם נשבר הקרח תחתינו. היה לנו מזל שזה קרה קרוב אל שפת האגם. אלמלא כן היינו טובעים שם מבלי שאיש יידע לעולם מה קרה אתנו. גם כך טבלנו טבילה הגונה ויצאנו מהמים הקרים כל עוד נשמת רוח חיים באפינו. לאחר מכן לא יכולנו, כמובן להמשיך בנסיעה כי בגדינו קפאו עלינו והיינו מוכרחים להיכנס לבית איכרים סמוך, להתפשט ולייבש את בגדינו. אין פלא איפוא שהגענו באיחור כזה"...
"אתה רואה, מוטל, שלא היה כדאי למהר כל כך. נרות החנוכה שהשארת מאחוריך מבויישים, לא מחלו לך על כך שרצת מהר-מהר והפכת עולמות, כדי להביא את הנוסעים שלך לפני פינייה. השם יתברך הזהיר אותך, מוטל, ואתה חייב לברך ברכת הגומל שיצאת שלם מכל הענין הזה, אתה וכן סוסיך" - "כן, כן, אני הסקתי את המסקנות המתאימות" – אמר מוטל בארשת רצינית. "להבא לא אבייש את נרות החנוכה ולא אשאיר אותם לבד בחדר. מה אני, לא יהודי"?!...
