א
המוני חסידים מילאו את בית מדרשו של ה"מגיד ממזריטש", כולם דרוכים ומצפים. כל רגע צריך המגיד לצאת מחדרו הקדוש ולהדליק את נרות החנוכה בחנוכייתו המיוחדת.
משום מה, הפעם מתמהמה הרבי. הזמן חולף במהירות ותמיהת התלמידים גוברת מרגע לרגע. "מעולם לא התעכב הרבי במצווה זו שכה חביבה עליו", הם לוחשים זה לזה, ומבטיהם חולפים בדאגה מדלת חדרו של הרבי אל חנוכייתו וחוזר חלילה.
"הוא ממתין לר' זושא", אומר מישהו, והכל מהנהנים בראשם. כולם יודעים כי בשנים האחרונות ר' זושא הוא התלמיד שמתכבד להדליק את הנר ולהגישו לידיו של הצדיק. חביבות מיוחדת הייתה ניכרת על פניו של ה"מגיד" בשעה שר' זושא היה מגיש לו את נר השמש.
לא ייפלא אפוא שבשנה זו התמהמה המגיד זמן רב בציפייה לתלמידו חביבו.
ב
מדי שנה, עם תום חודש החגים במחיצת הרב המגיד, היה ר' זושא יוצא לזמן קצר ממזריטש ועורך 'גלות' ביישובים ובכפרים הקטנים במחוזות שמסביב; מבקר בבתיהם ובבקתותיהם העלובות של היהודים הכפריים הפשוטים. בכל מקום הקדיש תשומת לב לכפריים, ומקרבם לאביהם שבשמים. נהג לספר על רוב חביבותם של היהודים הפשוטים אצל הקב"ה, ועל גודל נחת הרוח שיש לקב"ה מאמירת פרקי תהילים.
אלה היו יושבים מולו ומתענגים על דבריו, בולעים בצמא כל מילה, בעוד נשותיהם וילדיהם יושבים מסביב, ועיניהם צמודות אל שפתיו, כחוששים להחסיר מילה.
לקראת חג החנוכה היה ר' זושא מסיים את סיבובו, ושם פעמיו חזרה למזריטש, באופן כך שבערב חנוכה יגיע לחצרו של ה"מגיד במזריטש".
השעות חלפו, וכשהגיעה שעת חצות הלילה, נפתחה דלת חדרו של המגיד, והוא יצא החוצה ובדחילו ורחימו ניגש להכנותיו הרוחניות קודם הדלקת הנרות. עיני כל עקבו ביראת כבוד אחר עבודת הקודש של הרבי. חסידים היו מדמים את הכנותיו – כשהוא מיטיב את הנרות ומכין את החנוכייה להדלקה – לעבודתו של הכהן הגדול, בעת שהיטיב את המנורה בבית-המקדש...
משסיים הכנותיו, נתן מבטים חפוזים-יוקדים על פני החבריא קדישא, ולבסוף זימן אליו אחד מתלמידיו הגדולים והורה לו להדליק את השמש. נראה היה כאילו הרבי משלים עם העובדה שזושא כבר לא יגיע הערב.
הדממה הלכה והעמיקה. עיני הכל היו נעוצות בפניו הלוהטות של הרבי, והנה הוא משתהה רגע, ואחר פותח בקול רועם בברכות ההדלקה... מעלה את האש, ופותח בהתלהבות "הנרות הללו שאנו מדליקים", בעוד הקהל מחרה-מחזיק אחריו.
עיניו הרושפות של הרבי ננעצו בלהבה הקטנה המאירה באור בהיר וזך. פניו מאירות וזוהרות, ושמחה של מצווה ניכרת בהן.
ג
רק למחרת בבוקר, עת ה"מגיד" ותלמידיו סיימו תפילת שחרית, נפתחה דלת בית המדרש ור' זושא נכנס. בצעדים כושלים, נעדרי און, ניגש לעבר מקומו הקבוע, התיישב בכבדות על הספסל הנוקשה והניח בסמוך את צרורו הדל. רק אז הזדקף והביט כה וכה, כשאותות של שמחה ושביעות רצון ניכרים על פניו.
הקיפוהו בשמחה חבריו הקדושים תלמידי הרבי וקיבלו פניו ב"שלום עליכם" חם ואוהב.
"הרבי המתין אתמול זמן רב", אמר אחד התלמידים.
ר' זושא נאנח קלות, ועיניו הטהורות הביטו בחיבה בידידיו:
"בשולחן שהרבי בוודאי יערוך היום לאחר הדלקת הנרות, אספר מדוע התעכבתי בדרכי", אמר, ומיהר להוסיף: "מובן שיהיה זה לאחר קבלת רשות מהרבי..."
* * *
שני הנרות והשמש חיממו את הלב, מפיצים סביבם נוגה בהיר, רוטט קמעה, נמשך למעלה, גבוה מהחנוכייה.
החבריא קדישא ישבו מסביב לשולחן הגדול. בראש ישב ה"מגיד", כולו הדרת מלך, ועיניו מפיקות שמחה ואהבה. זה עתה סיים לזמר את פזמוני החנוכה, וכעת הפנה עיניו הטהורות והעמוקות לעבר ר' זושא ונתן בו מבט מחכה.
הכל היו דרוכים ומצפים למוצא פיו של ר' זושא. עוד רגע ישב ומבט של יראת כבוד וחרדה נסוך על פניו, עוד רגע קט השתהה, ואחר פתח וסיפר.
ד
"כבכל שנה ושנה, יצאתי גם השתא, מיד לאחר ימי החגים, לכפרים ולעיירות השוכנים מסביב למזריטש. בביקורים אלו אני מחזק ומעודד את היהודים הפשוטים הדרים בכפרים ובעיירות ומפיח בהם חיות ורוח של יהדות. בהגיע חודש כסלו, התכוננתי לשים פעמי בחזרה לכיוון מזריטש, וכמו תמיד, רציתי גם השנה להספיק ולבקר בכמה עיירות בודדות הנמצאות בדרך.
"בדיוק כשהייתי באמצע הדרך, החורף פתאום החל להכות בעוז. סופות שלגים החלו להשתולל, השלג נערם לגובה רב וכיסה את פני הארץ. רוחות חזקות איימו להפילני כל רגע אל תוך השלג.
"לא הייתה בידי ברירה אלא להמשיך. בקושי גררתי רגלי, נעלי בוססו בשלג העמוק, הידקתי את שולי מעילי וכובעי כיסה את ראשי עד עיני... כל אותו זמן ניחמתי עצמי בתקווה שכעבור ימים אחדים אגיע אי"ה בחזרה למזריטש, שם אוכל לשבת שוב בבית-המדרש ולהתחמם באור תורתו של הרבי...
"אתמול בצהריים הייתי במרחק שעות הליכה אחדות ממזריטש, לבי ומחשבותי כבר היו אתכם בבית המדרש, כשלפתע החלה להשתולל סופת שלגים נוספת, חזקה מקודמותיה. הרוח שרקה נוראות, טלטלה עצים חסונים משל היו נטיעות רכות, חתכה וצרבה בפני ללא רחם. בכל כוחותי המשכתי לבוסס בשלג כנגד הרוח, כשלפתע הוטחתי בעצמה אל תוך השלג העמוק.
"'אני חייב להמשיך ללכת', אמרתי לעצמי שוב בחוסר כוח, 'אם אכנע לרוח, אקפא כאן חלילה'. ידעתי שלא רחוק מכאן צריך להיות כפר ובו ביתו של ר' יעקב, יהודי פשוט ותמים, שבביקורי הקודמים נוהג הייתי להתאכסן אצלו. 'אסור אליו לזמן מועט, עד שתחלוף הסערה ואחר כך אמשיך בדרכי למזריטש'.
"המשכתי אפוא בשארית כוחותי להילחם ברוח העזה ולצעוד לעבר הכפר. לא ידעתי כמה זמן חלף עד שחשכת חורף כבדה ירדה על היקום. הוספתי לצעוד, כשלפתע נגלו מולי מתוך השלג והעלטה בתיו הראשונים של הכפר.
"איש לא הסתובב בחוץ בשעת סערה שכזו. הכפריים היו מכונסים בבתיהם, יושבים ליד תנורים מעלי חום והבל. ידעתי היטב היכן ביתו של יענקל, ומיהרתי אליו ללא שהיות. נקשתי על דלת ביתו ביד מכחילה וצרובה מקור, וציפיתי שהדלת תיפתח מיד, כמו תמיד... אך הפעם משום מה לא היה מענה. נקשתי שוב ושוב, עד שלבסוף נשמע מתוך הבית קול חנוק וחלש שואל 'מי שם?' עניתי 'זושא ממזריטש', ולאחר מרגע נפתחה הדלת, וראיתי לפני את אשתו של יעקב.
"פניה הביעו פחד וניכרו בהן סימני בכי. ילדיה ישבו מצונפים ומחובקים בפינת החדר, ועל פניהם אותות של בכי ופחד.
'מה קרה?' שאלתי בתמיהה, 'והיכן יעקב? הרי לא ייתכן שיצא לעבודתו ביער בעת סופה נוראה שכזאת...'
"האישה הביטה בי נוגות ומחתה את דמעותיה.
"'היום השכם בבוקר', החלה לספר, 'עוד לפני הסופה, יעקב יצא כרגיל לעבודתו ביער. קודם שיצא אמר לי שהיום יקדים מעט לחזור הביתה כדי להספיק להיות נוכח בהדלקת נרות חנוכה. אולם בצהריים החלה לפתע להשתולל הסופה המסוכנת הזאת. סכנת-נפשות להישאר בשעה כזו בחוץ. האמנתי שיעקב ישוב מיד הביתה, אך חלפו שעות רבות ובחוץ כבר החשיך, ויעקב טרם חזר. מי יודע אם לא אירע לו חלילה משהו?!', סיימה בקול רוטט, ופרצה שוב בבכי מר, וילדיה הקטנים ענו אחריה ביללות קורעות-לב".
ר' זושא נאנח קלות. הכל הביטו בו, מצפים שימשיך בסיפורו.
"לבי נקרע בראותי את צערם ובכיים. הייתי נבוך ואובד עצות לרגע; לא ידעתי מה לעשות וכיצד להרגיעם. מחד גיסא, ידעתי שאני מוכרח ללכת ולחפש את יענקל. אולי חלילה אירע לו דבר מה, והוא עלול לקפוא למוות. אבל מאידך גיסא, ידעתי שהרבי במזריטש מחכה שאבוא ואדליק את ה'שמש' כבכל שנה. כיצד אחמיץ את המצווה הזאת, ובמיוחד בלילה הראשון של חנוכה?...
"שריקת הרוח הנוראה והמאיימת שנשמעה מבחוץ סילקה מחשבה זו מיד. 'אל תדאגו', אמרתי, 'ה' נמצא עמנו בכל מקום, אנו צריכים רק לבטוח בו ולדעת שהוא שומר עלינו, ואז לא יאונה לנו כל רע. מיד אצא ואחפש את יענקל...'
"הידקתי שוב את מעילי, כיסיתי את ראשי היטב ובכוחות מחודשים יצאתי שוב לליל הקור. חושך כבד כיסה את פני הארץ, ולולי הברקים המסנוורים, לא ניתן היה לראות דבר.
"פניתי לכיוון היער שבפאתי העיירה, לא הרחק מביתו של יענקל, ועד מהרה מצאתי עצמי מתבוסס בשלג שנערם בין העצים בשורה הראשונה, מחפש את השביל המוכר זה מכבר. עודי מנסה להמשיך ולהתקדם, נתקלתי לפתע בדמות גוף אדם, מוטלת בשלג כאבן שאין לה הופכין. גחנתי והבטתי מקרוב, וראיתי לפני את יענקל. סילקתי במהירות את השלג מעל גופו. הוא היה חיוור כשלג שנערם מסביב, ושפתיו כחולות. רק בקושי שמעתי את נשימותיו החלשות.
"בשארית כוחותי הרמתי אותו מתוך השלג והתחלתי לחממו. גהרתי עליו, שמתי פי על פיו, שפשפתי היטב את רקותיו, עד שהתעורר ופתח במקצת את עיניו. במצב זה גררתי אותו לעבר ביתו.
"שעה ארוכה גררתי אותו במאמץ אדיר, בעודי נלחם ברוח העזה שניסתה להביסני ולהפיל אותי עם יענקל לתוך השלג, עד שלבסוף הגעתי עמו בשארית כוחותי לביתו".
"האישה והילדים קיבלו אותנו בשמחה מהולה בדאגה. הושבנו את יענקל ליד האח הבוערת, ואני התיישבתי לצדו. אט אט התאוששנו. האשה הגישה משקה חריף, והלגימה חממה את הגוף ואת הלב. רק בחצות הלילה קמנו ממקומותינו כדי להדליק נרות חנוכה; לא שכחנו להזכיר את הנסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה...
"האישה עמדה בצד ודמעות שמחה זולגות מעיניה. עיני הילדים ברקו משמחה ומאושר. הלילה נשארתי אפוא בביתו של יענקל, ומיד עם עלות השחר יצאתי בדרכי הנה..."
ה
שקט מוחלט שרר בבית המדרש בשעה שר' זושא סיים את סיפורו. רק פצפוץ הלהבה הקטנה הנלחמת עם הפתילה ברגעיה האחרונים נשמע בחלל. הכל כמו התעוררו מתוך חלום מופלא ומרתק, והביטו במגיד הקדוש, מצפים למוצא פיו.
המגיד ישב שקוע בשרעפיו, פניו בערו ביקוד אש, עיניו עצומות וראשו מוטה. שקט מתוח של ציפייה שרר בבית המדרש. לאחר רגעים אחדים נשא ה"מגיד" את עיניו והביט במבט אוהב בר' זושא, אחר העביר את מבטו על פני שאר המסובים ואמר בשקט:
"דע לך זושא, כי בשמים התעכבו כביכול בהדלקת הנרות, עד אשר תדליק את נרות החנוכה עם אותו יהודי. זכות המצווה שהצלת נפש מישראל, היא שעמדה לך".
רק אז הבינו החסידים מדוע המגיד עצמו התעכב עם הדלקת חנוכייתו אמש עד חצות הלילה; אותה שעה שר' זושא ופמליית שמים הדליקו נרות.
