א
בית עץ ישן וקטן עמד בצלע הר נישא, כמו נחבא בצלו. לכל מלוא העין השתרעו הרי הקרפטים במלוא הדרם. הבריאה האלוקית נשקפה ביופייה.
זוג צעיר התגורר בבית זה; הזוג בחר לברוח משאונה של עיר ומהמונם של בני אדם. רק לפני חודשים אחדים נישאו, וכעת בונים הם את חייהם בשלווה.
ישראל קראו לאיש. בילדותו קראו לו "ישראל'יק" וכשהיה לרבן של ישראל נקרא רבי ישראל בעל-שם-טוב. למרות היותו צעיר, סבר של רצינות אפף תדיר את פניו, ונראה היה כאיש מבוגר הנשען על עומק בינתו ורוחב שכלו. עיניו הפיקו ניצוץ של שמחה תמידית, והשלווה שכנה על פניו.
מאושרת הייתה רעייתו הצעירה חנה, וזאת אף על פי שכמעט לא ראתה את בעלה בבית.
במשך כל ימות השבוע היה ישראל'יק נמצא מחוץ לבית, משוטט ביערות העבותים שנמצאו לרוב בהרי הקרפטים. הוא היה עוזב את ביתו בשחרו של יום ראשון וחוזר רק בערב שבת אחר הצהריים, קודם כניסת השבת.
למרות זאת הייתה חנה מאושרת. היא ידעה כי בעלה הנו צדיק מופלג, למדן ואיש קדוש, מורם מעם. לא רבים ידעו זאת. בעצם רק היא ידעה זאת; את הליכותיו הצניע בעלה מעין כל רואה. אפילו מאחיה, הרב הקדוש רבי גרשון מקיטוב.
לא לשידוך זה פילל רבי גרשון לאחותו. הוא קיווה בכל לבו כי יוכל לשדכה עם תלמיד חכם מופלג, למדן וירא שמים, ולא עם אותו הלך אלמוני שהגיע באחד הימים לביתו, והראה שטר אירוסין שחתם אביו המנוח ר' אפרים, שנים מספר קודם לכן. לאחר פגישה קצרה וצנועה, הסכימו השניים להינשא זה לזה - ישראל וחנה.
בלית ברירה קיבל רבי גרשון את צעדה של אחותו. כדי שלא ייבוש בקרב עדתו, שלח את הזוג הצעיר הרחק מעיני הבריות. הוא שמח כי הסכימו בקלות כה רבה למלא את בקשתו, ולא ידע כי זהו רצונו העז של הגיס החדש - להתרחק...
נודד היה ישראל'יק בהרים, בימי הקיץ הארוכים, מוכי השמש והשרב, כמו בימי החורף המושלגים. מקל מסוקס ועבה בידו, ותרמיל קטן על שכמו. בתרמיל היו טלית ותפילין, ספר או שניים ופרוסות לחם דל שהספיקו לכל ימות השבוע.
לפרנסת הבית, עבדה חנה בעבודות שונות, בעוד הבעל הגדול מתעלה בבדידותו, וקדושתו מרקיעה שחקים. לא הייתה מאושרת ממנה.
ב
החורף בעיצומו. שלגים הקדימו לרדת ועטפו את הטבע הקסום בלובן רך. חג החנוכה עמד בפתח, חג של אור, שמחה וחום.
באותו שבוע שחל בו חג החנוכה, יצא ישראל'יק כהרגלו בשחרו של יום ראשון. קודם שיצא נפרד מזוגתו:
"בעזרת השם, מקווה אני לשוב עם רדת הערב הראשון של חג החנוכה בכדי להדליק נר ראשון". קולו של הבעל היה רך ומפייס. "אולם אם חלילה אתאחר, ולא אבוא עד שיירד הלילה, אל תמתיני לי, אלא הדליקי בעצמך את הנר כדי שלא להחמיץ מצווה גדולה זו".
נפרד ישראל'יק לשלום מזוגתו, והתחיל מתרחק מהבית בפסיעות קצובות. הביטה זוגתו אחר פסיעותיו המתרחקות, ולבה אמר לה כי משהו עתיד לקרות. בלבה נשאה תפילה חמה כי השם יתברך ישמור צעדי בעלה.
ימי השבוע חלפו ביעף. הגיעה ובאה שעת בין-הערביים. עוד שעה קלה יפרוש הלילה את אברתו, ובבתי ישראל ידליקו את נר ראשון של חנוכה.
מבעוד מועד החל ישראל'יק לפסוע חזרה לעבר ביתו. בימים האחרונים הרבה להרחיק נדוד מהבית, אולם הוא ידע היטב את הדרך חזרה. הדרכים והשבילים נהירים היו לו ככף ידו. אור של שמחת המצווה דלק בפניו, אף על פי שמחשבותיו שוטטו באי-אלו מקומות עלומים. 'מארש' עליז נישא על שפתיו.
המגפיים הגבוהים מבוססים בשלג העמוק. המקל העבה מפלס לו את דרכו. כובע פרווה של איכרים שמוט על ראשו. הקור נורא, רוח הררית עזה מצליפה על הפנים וחותכת בבשר החי. בשעה האחרונה החלו לרדת פתיתי שלג סמיכים, המקשים את הראייה ואת ההליכה.
שבילי היער נעלמו בהדרגה מעיניו, וסבך העצים הלך והתעבה. עיניו של ישראל'יק שוטטו אנה ואנה. החושך ירד על היקום וזו הפעם הראשונה שהוא אינו מוצא את דרכו חזרה הביתה.
הוא סובב במעגלים, וכמו להכעיס חזר לאותו מקום. אך לא איש כבעל-שם-טוב, מלאך השמחה והביטחון, יאבד את ביטחונו ואמונתו. אולם השעה מתאחרת, ושעת הדלקת הנרות חלפה זה כבר. מי כמוהו יודע עד כמה נעלה ונפלאה שעה זו.
הוא כה רצה להדליק את הנרות בשעה הקבועה. יודע הוא כי בכל שנה ושנה בשעת הדלקת נרות של חנוכה, מתגלה ה"אור הגנוז" הוא אורו של משיח, אולם מעשה שטן עומד בדרך, ומשמים מעכבים. ירחם השם.
העייפות החלה להשתלט עליו. כבדות מוזרה אחזה בעצמותיו, והוא התקשה להמשיך ללכת נגד הרוח הצולפת. בלית בררה התיישב על סלע גדול שעמד בין העצים.
התיישב ישראלי'ק והעייפות משתלטת עליו. דקותיים נוספות חלפו, וראשו שקע מתוך תנומה עמוקה. שריקת הרוח והצלפת העצים נדמות בעיניו כחלק מהחלום. החושך סמיך וכבד. להפתעתו היה נדמה לו כי הוא רואה דמות רחוקה מתקרבת לעברו.
התבונן הבעל-שם-טוב היטב, וראה דמות עטופה לבנים, אוחזת בנר חלב גדול ומאיר. הדמות התקרבה אליו, ולנגד עיניו נעמד יהודי תמיר ונישא, בעל הדרת פנים שזקן לבן מעטר את פניו המאירות. האיש התקרב לעברו עוד קצת. הבעל-שם-טוב עמד משתאה, כיצד הגיע לכאן האיש?!
"מי אתה?" לא התאפק הבעל-שם-טוב מלשאול.
חייך האיש חיוך של טוב לב:
"אני הוא מתתיהו הכהן ממודיעין, איש חשמונאים".
קולו של האיש רך ומלבב. חבטה אדירה נשמעה לפתע. גזע עץ הוטח באחיו בעצמה רבה בשל הסערה. בבת-אחת הקיץ הבעל-שם-טוב מתנומתו וראה את האיש הדור-הפנים מתרחק ממנו, עוד רגע ונדמה כי הוא נעלם במעבה הערפל.
מיהר ישראל'יק לקום ממקומו וללכת אחר האיש האוחז בנר. השלהבת מרצדת, ומעשה פלאים, כל רוח שבעולם לא יכולה לה...
שעה ארוכה גמע הבעל-שם-טוב מרחקי דרך, מבלי לדעת כמה זמן חלף.
אט אט מתחילה הסביבה מתבהרת לנגד עיניו. הוא החל לגלות סימני דרך מוכרים; דרכים ושבילים שבהם היה מרבה ללכת. עוד דקות מספר וכבר מזהה הוא את השבילים בואכה הביתה.
מרחוק הוא רואה שלהבת קטנה מרצדת על אדן החלון של ביתו. שלהבת זכה, צלולה וחמימה, אותה הדליקה רעייתו הדואגת.
למרות הקור הכבד, עומדת הרעיה על סף הדלת, מחוץ לבית, כשהיא עטופה במעיל כבד וכובע פרווה לראשה. דמעות של דאגה ושמחה עומדות בעיניה כשהיא רואה את בעלה פוסע את פסיעותיו הרחבות בשביל המוביל אל הבית. זמן רב חלף שעת חצות הלילה, ולבה דואג; 'מי יודע מה אירע לו בלילה סוער שכזה, באפֵלה של סוף חודש'.
הביט הבעל-שם-טוב ימינה ושמאלה, והדמות המלבבת שהובילה אותו בדרכו, נעלמה לפתע פתאום.
ג
רגעים אחדים לאחר מכן נעמד הבעל-שם-טוב מול חנוכיית הפח שלו, היטיב מחדש את הנרות, ובכוונות טמירות ונעלמות בירך "שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
כשסיים לומר את פיוטי החג, החל שחר ערפילי להפציע מבעד להרי הקרפטים המושלגים - - -
