יעקב אבינו קודם פטירתו, ביקש מיוסף להעלות אותו לארץ ישראל ולקבור אותו במערת המכפלה. בהמשך הדברים התנצל על שקבר את רחל בדרך. יעקב רמז ליוסף, שקבר שם את רחל על-פי הוראת הקב"ה: "דע לך, שעל-פי הדיבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה, כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת רחמים עליהם, שנאמר: קול ברמה נשמע וגו'. והקב"ה משיבה: יש שכר לפעולתך". 

יעקב ורחל

יעקב ורחל מייצגים את השלמות של בעל ואישה בעם-ישראל. יעקב היה הבחיר שבאבות, ורחל הייתה אשתו העיקרית (כפי שיעקב אמר: "מתה עלי רחל"), עקרת-ביתו – עיקר ביתו. על-כן אפשר לראות בהם את הנקודות המאפיינות איש ואישה בישראל.

יעקב מבקש להעלותו לאחר מותו לארץ-ישראל ולקברו במערת המכפלה. הוא חותר לשלמות הקדושה שהוא יכול להשיג, ולכן הוא מבקש להיקבר במקום קדוש. לעומתו, רחל מסמלת מסירות-נפש - היא מוותרת על רצונה להיקבר במקום קדוש, כדי להיות לעזר לבניה. ועל כך אומר לה הקב"ה: "יש שכר לפעולתך". 

השוני הזה בין יעקב לרחל מסמל את תפקידם השונה של איש ואישה. אף-על-פי שעל שניהם חל הכלל: "אני נבראתי  לשמש את קוני", יש לכל אחד ואחד תפקיד שונה:

תפקידו של גבר הוא לחתור למירב השלמות האישית. לכן חלות עליו יותר מצוות מאשר על אישה, ולכן הוא נדרש להתרכז בלימוד התורה, בעבודת התפילה, וגם בענייני העולם, כדי להגיע ל"בכל דרכיך דעהו". 

לעומתו, האשה מוסרת את שלמותה האישית למען בניה. היא פטורה ממצוות-עשה שהזמן גרמא, משום שיש לה תפקיד גדול וחשוב יותר - לגדל ולחנך את הדור הבא. אמנם בכך היא מוותרת על מידה מסויימת של שלמות אישית, אך היא עושה זאת במסירות-נפש.

האם קובעת

בכך באה לידי ביטוי מעלתן של הנשים: אצל גבר, מכיוון שהוא עוסק בהשגת שלמות אישית, יכול להתפתח רגש של שביעות רצון עצמית, ועד להרגשת גאווה. אולם אצל אישה, שמבטאת את מסירות-הנפש, מאירה הנשמה היהודית הפנימית בלי שום מחיצות של ישות עצמית וגאווה.

ולכן, ההשתייכות לעם-ישראל נקבעת לא על-פי האב, אלא על-פי האם. שכן המהות היהודית היא תולדה מעצם הנשמה, שהיא מאירה בגלוי דווקא אצל האישה. לכן גם מסירות-הנפש של האישה, רחל אמנו, היא שהביאה את ההבטחה: "ושבו בנים לגבולם".