אני מבקש להעלות על הכתב עדות אישית משיחה שניהלתי עם הרבי בעת מלחמת יום הכיפורים. הדברים מלמדים על תפיסתו הסובייקטיבית של הרבי כמי שמופקד על "מלחמות ה'" ועל ביטחון עם ישראל ומדינתו. על האירוע, יש לציין, דיווח בזמנו בקצרה העיתונאי גרשון יעקובסון בעיתון דער אלגעמיינער זשורנאל שראה אור בניו יורק ב-‏7 בדצמבר 1973. 

בשנת 1972 הגעתי לארצות-הברית לשמש נציג המחלקה לתרבות תורנית בגולה מטעם ההסתדרות הציונית. בשנה שקדמה למלחמה ביקרתי כמה פעמים בהתוועדויות אצל הרבי בלוויית מנחם לוין ז"ל, שכיהן בתפקיד קונסול ישראל בניו יורק. בכל הזדמנות כזו היינו מוזמנים לעלות ולהתייצב על הבמה שעליה ישב הרבי, כשסביבו זקני חסידיו. אינני משוכנע שהם ביקשו לכבד אותנו במחווה זו; נדמה לי דווקא שהם ביקשו להוכיח בכך, קבל עם ועולם, את כפיפותנו הוולונטרית לרבי. 

ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה, בליל שמחת תורה תשל"ד - שלדידנו היה "יום טוב שני של גלויות" - הגענו מנחם לוין ואני אל בית מדרשו של הרבי בקראון הייטס לאחר סיום תפילת הערבית ולפני פתיחת ההיכל להקפות. ממרומי עזרת נשים, סיפרה לי אחר כך אשתי, אפשר היה לראות את הצפיפות העצומה בהיכל, עד כדי כך שנדמה היה שאי-אפשר להכניס לתוכו אפילו סיכה. והנה לפתע נחצה לשניים ים המגבעות השחורות כדי לפנות לנו דרך אל בימת הכבוד של הרבי. 

נעמדנו שנינו לצדיו ובמשך למעלה משעה, בטרם ההקפות, שוחח אתנו הרבי בזמן שהציבור כולו ניצב דומם ומשתהה לנוכח "עיכוב התפילה". קהל החסידים, שהיה מרותק למראה יוצא הדופן של הרבי המשוחח עם שני נציגים ישראלים, הבין בוודאי כי השיחה עוסקת במלחמה המתנהלת זה עתה. 

אווירה של חרדת קודש אפפה את אותה שיחה. הרבי דיבר אתנו על משמעות המלחמה ובעיקר על חשיבות התקופה מבחינת תהליך הגאולה. מאחר שהייתי נתון בהתרגשות עצומה, אינני זוכר אם הרבי השתמש במושג "מלחמת גוג ומגוג", אבל זו הייתה רוח הדברים. הרבי שאל וחזר והִקשה בתקיפות רבה מדוע נעצרה המערכה הצבאית ברמת הגולן, ומדוע כוחות צה"ל, שכבר הדפו את הצבא הסורי, נמנעו מלהתקדם ולכבוש את דמשק. באותה שעה, יש לציין, נחלצו כוחות צה"ל ממצב המגננה ששקעו בו בראשית המלחמה, עברו למתקפה והגיעו כבר עד כדי כשלושים קילומטרים מן הבירה הסורית; מבחינה מעשית אפשר היה אפוא להמשיך את תנופת ההתקפה, לכבוש את דמשק ולהכריע בכך את גורל המלחמה. ניסינו לתרץ באוזני הרבי את המהלך ולתלותו בחשש שמא תממש רוסיה את אזהרותיה ותתערב במלחמה לצדה של דמשק אם תתקדם ישראל לעבר הבירה הסורית. מנגד, אמרנו כי נראה שישראל מבקשת לרכז כוחות גדולים דווקא בחזית הדרום כדי להדוף בצורה משמעותית ומכרעת את הצבא המצרי אל מעבר לתעלה. הרבי דחה את טענותינו אחת לאחת. 

הוא טען שהכניסה לשטח מצרים היא טעות אסטרטגית, שכן היא כבר לא תוכל לשנות את מאזן הכוחות לטובת ישראל. הוא קבע כי הבעיה החמורה ביותר של מדינת ישראל היא דווקא המלחמה עם סוריה, וכי עד שזו לא תוכרע באופן מוחלט, לא תגיע אל סיומה מלחמתם של הערבים נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. 

משום שדמשק היא עיר היסטורית עתיקת יומין, אמר, היא מסמלת את יציבות העולם המוסלמי ולכן את האיום על עם ישראל. פגיעה בסמל כזה תערער עד היסוד את חוסנו הפנימי של העולם הערבי כולו. רוסיה, כך סבר, לא תממש את איומיה.

היא רק מדברת, אך לא תעשה דבר. יתר על כן, לדעתו, גם ההתנגדות האמריקנית להכרעת סוריה היא מן השפה ולחוץ, ולאמיתו של דבר ארצות-הברית משוועת לכך שישראל תעשה זאת. ובעניין מחיר הדמים שעלולה ישראל לשלם, הרבי טען כי אם לא נכריע את המערכה עכשיו, בשעת כושר זו, אזי בעתיד יישפך דם רב הרבה יותר, במלחמות הבאות שיכפו עלינו הערבים. 

את אמירותיו הפוליטיות תיבל הרבי בציטטות מהמדרשים ומספרות הקבלה על כך שדמשק היא כקוץ בבשרה של ירושלים. הוא חזר כמה פעמים על דברי התלמוד הידועים על קיסרי, שאותה השווה לדמשק של היום, ועל ירושלים: "קסרי וירושלים. אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן - אל תאמן. ישבו שתיהן - אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי - תאמן" (בבלי מגילה ו ע"א). התקשיתי לעקוב אחר שטף המקורות והציטטות, אבל הרבי חזר כמה וכמה פעמים על המדרש הידוע כי "עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה, ושערי ירושלים עתידין להיות מגיעים עד דמשק" (שיר השירים רבה, ז, י). 

באותו ליל שמחת תורה אירע אירוע נוסף, מתוכנן מראש ובעל נופך משיחי: בפעם הראשונה הוצא מארון הקודש "ספר התורה של המשיח" שכתיבתו הסתיימה במועד סמוך, והרבי התכבד לשאתו בהקפה הראשונה. גם אנחנו התכבדנו, יחד עם זקני החסידים, בנשיאת ספרי תורה לצדו. אלפים מילאו את המקום בשירה ובריקודים והאולם כולו התמלא בתחושה המשכרת שהנה-הנה הגיעו ימות הגאולה, והמשיח הוא לא אחר מהרבי מליובאוויטש הנושא את ספר התורה שנכתב לכבודו. 

בתום השיחה ביקש מאתנו הרבי לשוב הביתה מיד לאחר ההקפות, לטלפן לארץ ולהעביר בשמו מסר דחוף, אקוטי ממש, לראשי המדינה: עליהם להורות על כיבוש דמשק, בלי שום חשש מאיש. תחת הרושם הקשה של השיחה הבטחנו לרבי שנמלא את השליחות שהטיל עלינו. מנחם לוין הבטיח להביא את הדברים לידיעתה של ראש הממשלה גולדה מאיר, ואילו אני הבטחתי שאתקשר עם ראשי המפד"ל ואמסור להם את דבריו על כל פרטיהם. 

הדרך הביתה לשכונת פאר רוקאווי נדמתה בעיניי כאורכת נצח. בכל רמ"ח אבריי חשתי את עוצמתה של השליחות שהטיל עלינו הרבי. חשתי כאילו אני נושא על כתפיי הצנומות את גורלו של עם ישראל. באותו הלילה הצלחתי להשיג את חבר הכנסת זבולון המר ז"ל, שנקרא לצאת מישיבת ועדת החוץ והביטחון שהתקיימה בתל אביב. חזרתי באוזניו על הדברים ומסרתי את דרישתו המפורשת של הרבי. 

כעבור מחצית השעה חזר אליי חבר הכנסת יצחק רפאל ז"ל וביקש אף הוא לשמוע בדיוק מה אמר הרבי וכיצד הפריך את החששות מפני כישלונות ושפיכות דמים מיותרת. בתגובה לדבריי אישר יצחק רפאל כי שר הביטחון משה דיין אכן חושש ממעורבות רוסית ועל כן פקד על צה"ל שלא להתקדם אל מעבר לקווים שבהם החזיקה ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן.