העליה הראשונה מתרחשת, בדומה לכל שאר ספר דברים, כאשר בני ישראל נמצאים מעבר לנהר הירדן, רגעים לפני הכניסה לארץ ישראל, לאחר שהם סבבו במדבר במשך ארבעים שנים. בעליה הזאת משה רבינו מתחיל לברך את העם, לפני הסתלקותו מן העולם הזה. בתחילת הברכות מופיע הפסוק המפורסם "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", שהינו אחד הפסוקים שהרבי מליובאוויטש מלך המשיח ביקש שכל ילד יהודי יידע. בעליה זאת נכללים גם הברכות לשבטים ראשון ויהודה.  
 

העליה השניה מכילה את הברכות לשבטים לוי ובנימין. שבט לוי מפורסם בכך שתמיד נותרו נאמנים לה' ולתורתו, כך היה כאשר בני ישראל חטאו בחטא העגל ועוד. משה מברך אותם שיתגברו נגד כל אויביהם. הברכה לשבט בנימין קשורה עם כך שבית המקדש נבנה בנחלתו בארץ.

 

העליה השלישית מכילה את הברכות לשבטים של יוסף, בכך שנחלתו תהיה מבורכת.

 

העליה הרביעית מכילה את הברכות לשבטים זבולון, יששכר וגד. זבולון ויששכר מבורכים ביחד עם ברכה אחת שיהיו שותפים: זבולון יהיה בעל עסק מצליח, והוא יתמוך באחיו יששכר שיישב ויעסוק בתורה. שבט גד מבורך בכך שיהיה חזק, כיון שהם קיבלו נחלה מעבר לירדן, שם ישנם יותר אויבים.

 

העליה החמישית מכילה את הברכות לשבטים דן, נפתלי ואשר. דן מבורך בכך שיהיה חזק כאריה, כיון שנחלתו היא בצפון הארץ, ומשם עליו להגן על כל הארץ. נפתלי מבורך בכך שכל מי שגר בנחלתו יהיה מרוצה מכך. אשר מבורך בשמן טוב וילדים יפים.

 

העליה השישית מכילה את סיום הברכות של משה רבינו לעם ישראל ממש לפני הסתלקותו. הוא אומר לעם שאין כמו הקב"ה, ומברכם שיחיו בביטחה ובשלום.

 

העליה השביעית הינה העליה האחרונה בתורה. כאן, משה רבינו עולה לראש הר נבו, מעבר לירדן, מול יריחו. הקב"ה הראה למשה את ארץ ישראל, ולאחר מכן משה מסתלק מן העולם, בתאריך ז' בחודש אדר, והוא נקבר במקום שלא נודע. בן 120 היה בהסתלקותו, ובני ישראל התאבלו עליו שלושים יום בבכי ומספד. התורה מעידה כי לא עמד ולא יעמוד נביא גדול כמשה, שדיבר עם הקב"ה פנים אל פנים.

 

חזק חזק ונתחזק!