הנה מעט מההתבטאויות: "הקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים". "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". "איש ואישה זכו – שכינה שרויה ביניהם". "מי שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה ובלא שלום". 

 
מה הופך את מוסד הנישואין לדבר כה מרכזי בחיים היהודיים? 

 
לכאורה דווקא התורה הייתה זו שצריכה לשבח את חיי הרווקות. בחור לא נשוי אינו כפוף לעול הפרנסה, גידול הילדים וחינוכם, והריהו חופשי להתמסר באופן בלעדי הן ללימוד התורה בשקידה, בהתמדה בעמקות, והן לקיום מצוות. 

 
לעומתו אדם נשוי אינו פנוי לכך. חיי הנישואין גוזלים ממנו זמן רב, שהרי הוא מחויב לעבוד על-מנת לפרנס ולזון את אשתו ובני-ביתו, וממילא אינו פנוי לעסוק בתורה ומצוותיה כפי שהיה פנוי לכך לפני נישואיו - כביטויים המפורסם של חז"ל: "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה ?" 

 
והנה, על-אף כל אלה, היהדות אומרת שיש ערך נעלה ונשגב מאוד בנישואין, שחשיבות המצווה גדולה ביותר, וחובה חסרת פשרות מוטלת על יהודי להינשא על-אף המגבלות הנוצרות מעצם היותו נשוי ! 

 שני חצאי נשמה
 
תורת הקבלה והחסידות מסבירה את משמעות הנישואין בדרך פנימית: 

 
בזהר הקדוש נאמר: "אמר רבי שמעון, זיווגא דדכר ונוקבא איקרי אחד, באתר דנוקבא שריא אחד איקרי, מאי טעמא, בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא איקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי, איתעבידו חד גופא, וכדין איקרי אחד". 

 
[תרגום: אמר רבי שמעון: זיווג של זכר ונקבה נקרא "אחד", במקום שהנקבה שורה - נקרא "אחד". מה הטעם ? משום שזכר בלא נקבה נקרא "חצי גוף", וחצי איננו אחד, וכאשר מתחברין שני החצאים כאחד, נעשים גוף אחד, ואז נקרא "אחד"]. 

 
כלומר, על-פי הזהר בעל ואשה הם בעצם נשמה אחת שחצאיה התלבשו כשני גופים, וכל אחד משני גופים אלה מאכלס רק מחצית של נשמה אחת. רק כאשר "מתחברין שני החצאים כאחד" - האיש והאשה - הם מהווים נשמה אחת מושלמת. 

 
רצה הקב"ה, שבמשך השנים הארוכות שמאז הלידה עד החתונה שני חצאי הנשמה יהיו נפרדים ורחוקים זה מזה, מצויים בבתים שונים ולעתים אף בחוגים שונים ובמדינות שונות, ורק בבוא הזמן המתאים ימצאו האיש והאשה זה את זו ויתחתנו, ושני חצאי-הנשמה יתחברו ויתאחדו. 

 
זוהי אפוא מהותם הפנימית של חיי הנישואין: איחוד איש ואשה על-ידי חיבור חצאי-הנשמה הזהה שבהם והפיכתם להוויה אחד. 

שני רבדים בקשר
 
נמצא אפוא, שבחיי הנישואין - בקשר-החיים הקיים בין בני הזוג - ישנם שני מישורים: 

 
המישור האחד - הקשר הידוע והמקובל הקיים בין כל בני זוג שבעולם - קשר של הרבדים הגשמיים והגוף: ניהול חיים גשמיים משותפים, חיים תחת קורת גג אחת, חיי אישות וכדומה. 

 
המישור האחר - הקשר המהותי והפנימי - הקשר הרוחני שבנשמה, שנשמות בני הזוג נהפכות להוויה רוחנית אחת, לנשמה אחת. 

 
הפער בין שני הקשרים האמורים אינו רק במיקומם: שהאחד קיים ברובד הגשמי-גופני, והאחר קיים ברובד הרוחני-נשמתי, אלא גם באופיים: אופי הקשר של הנשמה שונה לחלוטין מאופי הקשר של הגוף: 

 
בקשר הגופני - גם כשקיימת הרמוניה מושלמת ומוחלטת בין בני הזוג, שיש ביניהם "אהבה ואחוה, שלום ורעות", מכל מקום הם נשארים מציאויות שונות ונפרדות, שהרי הם שני אנשים בעלי גופים שונים לגמרי, לכל אחד יש מערכת שלימה ונפרדת של שכל, רגשות וכדומה, אלא שהם יוצרים בין שני המהויות השונות קשר וקירבה הדוקים ביותר.

אבל בנשמה - החיבור ביניהם מגלה את הקשר השורשי, שהם בעצם בעלי נשמה אחת, ושוב הם אינם שניים העושים ביניהם שותפות, אלא הם מתהווים למציאות רוחנית אחת ממש, כדברי הזהר: "נעשים .. אחד". 

 
במילים אחרות: החידוש של הזוהר, שבעל ואשה הינם בעלי נשמה אחת אינו רק בזה שהוא מוסיף עוד רובד לקשר שבין בני הזוג - שהוא גם ברובד הגשמי של הגוף וגם ברובד הרוחני של הנשמה, אלא גם בכך שהוא בונה רובד בעל מהות ואיכות שונה לגמרי, הרבה יותר איכותית ואמיתית - כזו ששני בני הזוג נעשים מציאות אחת ממש - נשמה אחת.
והלא, חיבור בין שניים יכול להיות בשני אופנים : 

 
א) שגם לאחר ההדבקה והחיבור ניכר עליהם שבמקורם הם היו שניים ולא אחד. ואף-על-פי שלאחר ההדבקה לא ניתן להפריד ולחצות בידיהם, כי הדבק הוא חזק ביותר, מכל מקום רואים שיש כאן שני דברים שחיברו והדביקו ביניהם. ואם כן, באמת ובמהות הדברים - גם לאחר החיבור הם נשארו שניים, אלא שהשנים מחוברים ודבוקים זה בזה. 

 
ב) החיבור מושלם לחלוטין, כי הם מתחברים ומתדבקים זה בזה ונעשים דבר אחד ממש, ולא ניתן להכיר ולהבחין בהם שמתחילה הם היו שניים, כי הם נעשו לדבר אחד ממש. 

 
שני אופנים אלו שבחיבור ואיחוד הם שני המימדים שבדביקות שבין בעל לאשה : 

 
מצד הגוף - גם בני זוג שחיים יחד כ"אהבה ואחווה, שלום ורעות", מכל מקום הרי הם שני שפים נפרדים, אלא שכל אחד מוותר לשני, שרצונו של השני כל כך חשוב בעיניו עד שהוא מבטל את רצונו כלפיו, אבל הרי יש כאן שני גופים ולא גוף אחד. 

 
מצד הנשמה - האיחוד בין בני הזוג הוא גם במהות ובאיכות, שהבעל והאשה מתהווים למהות ומציאות אחת ממש, הוויה נשמתית אחת, ובלשון הזוהר: "איתעבידו חד .. וכדין איקרי אחד" ( =נעשים אחד .. ואז נקרא "אחד"). שלום בית
המודעות למהות הפנימית של הנישואין - איחוד הנשמה - היא הדרך הבטוחה ביותר לקיום חיי שלווה ושמחה, אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

 
כי נישואין שכל עניינם הוא הקשר הגשמי גופני בלבד, והתועלת הגשמית שבני-הזוג מפיקים מהם (ניהול חיים נוח, תיאום חיצוני בין צרכי בני-הזוג, חיי אישות וכדומה), עלולים להביא לתחושת "שובע" מכל הצרכים והתאוות הגשמיות, או אף לעורר מחשבות שניתן ואולי עדיף לנהל את החיים אחרת, באורח עצמאי ומשוחרר. 

 
לעומת-זאת, הנישואין עולים מהרגע הראשון על מסלול פנימי של עומק, אמת ויציבות, אם כל אחד מבני-הזוג מודע לכך שבן זוגו הוא בעצם "חלק" מהותי ממנו המשלים את מציאותו; שבלעדי בן-זוגו חסר לו "עצם מעצמו" - כי לו-עצמו יש רק מחצית נשמה, בעוד מחציתה האחרת שוכנת אצל בן-זוגו. 

 
במצב כזה, לא תיתכן כלל מחשבה על חיים אחרים, משום שבה-במידה שהאדם אינו יכול לוותר על חלק מגופו, כך אינו יכול לוותר ולחיות ללא בן-זוגו. 

 
זהו, אפוא, הפתח ממנו בני הזוג שואבים כוח לקיים חיי שלום בית אמיתי ומושלם בכל העומק והפנימיות - הנשמה, שמצידה שניהם עושים מהבית המשותף בית אחד ויחיד בו שוכן רק מהות אחת, נשמה אחת. 

 
זהו אפוא השגב הרוחני והקדוש שבנישואין - איחוד הנשמה : 

 
אימתי יצירתו של הקב"ה - בריאת האדם - מושלמת, רק כאשר הגופים מתדבקים זה בזה, והנשמה החצויה באה לידי שלימות. 

 
ואז עבודת היהודי בעולם, למלאות את רצונו של הקב"ה, הינה בצורה הרבה יותר איכותית, שכן היא נעשית בכוח נשמה אלוקית מושלמת. 

 
לכן הנישואין הינן דבר מרכזי ביותר בתורה ובחז"ל.