יום הכיפורים הוא היום היחיד שבו חייבים לצום ולהתענות מן התורה, כמו שנאמר "תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז, כט). חובה זו, כמו כל מצוות התורה, לא תתבטל בגאולה השלמה. גם בגאולה נמשיך לצום בכל יום-כיפור. אלא שמכל מקום תיתכן אפשרות חד-פעמית שכל עם ישראל לא יצומו ביום-כיפור – במקרה שהמשיח יבוא בסמוך ליום הכיפורים.
 
כך עולה מתקדים שהיה בימי שלמה המלך: שלמה חנך את בית-המקדש הראשון בח' בתשרי, ושמחת חנוכת הבית צוינה בסעודות המוניות שנמשכו שבעה ימים – גם על חשבון יום הכיפורים (שחל בי' בתשרי). הנהגה זו התקבלה ברצון לפני הקדוש-ברוך-הוא, וכמו שמספרים חז"ל כי יצאה בת-קול ואמרה על כל המשתתפים בחנוכת הבית: "כולכם מזומנים לחיי העולם הבא".
 
אם כך היה בבית-המקדש הראשון – ודאי שכך יהיה במקרה דומה בבית-המקדש השלישי, עליו נאמר (לפי הזוהר) "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב, ט). שמחת חנוכתו של הבית השלישי תהיה לא פחותה מזו של הראשון ואם הוא ייבנה בין ראש-השנה ליום הכיפורים – לא נצום באותה שנה.
 
ראוי לציין כי קיימת דעה לפיה בעת חנוכת הבית הראשון, לא רק שלא צמו באותו יום, אלא לא הקריבו בכלל את הקרבנות המיוחדים לאותו יום, משום שהקרבתם תלויה (לפי דעה זו) בצום ובתענית. בפשטות, כך הם יסברו גם לגבי הגאולה: אם תיווצר מציאות בה לא נצום ביום-הכיפורים, גם לא נקריב את קרבנות היום.
 
בתורת החסידות מבואר, כי התקיעה הגדולה (הארוכה) שתוקעים בשופר במוצאי יום הכיפורים מסמלת ברוחניות את התקיעה בשופר הגדול שתישמע בעת הגאולה השלמה: "והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול, ובוא האובדים בארץ אשרו והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" (ישעיה כז, יג).
 
מקורות: מסכת מועד קטן ט, א ובפירוש רבינו חננאל שם. זהר חלק א כח, א. ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה מ"ט, קס"ד, ומצוות לא תעשה קצ"ו. ליקוטי שיחות כרך ח פרשת נשוא שיחה ג, סוף הערה 42, וכרך לד עמוד 96. שיחות הרבי מליובאוויטש שבת פ וילך תשמ"ט, וערב יום-הכיפורים תשנ"ב.