ההקפות בבית המדרש הליובאוויטשי שבברוקלין היו בעיצומן. צעירים, ילדים וזקני החסידים רקדו בהתלהבות, כשהם מושכים אל תוך מעגלי הרוקדים אנשים שבאו כדי לראות את השמחה, אך לאו דווקא להשתתף בה. התלהבותם הסוחפת של החסידים משכה גם את הללו, שהפכו עתה למשתתפים שמחים בריקוד ההמוני בהרגישם צורך נפשי ליטול חלק בשמחה שהיא שמחתה של התורה.

בין הרוקדים בלט חסיד זקן עם זקן לבן וארוך, פניו חרושות קמטים ועיניו בורקות. פניו העידו על שנות סבל שהיו מאחוריו, שנים שבהן עשה בגלות והתענה במחנות הריכוז של המשטר הסטליניסטי. אולם צעדיו המאוששים, ריקודו הנלהב ועיניו הגדולות היורות זיקים העידו כי "הזקן" עדיין אינו זקן כל כך. כמו חסידים רבים אחרים, סבל גם הוא רבות בבתי הכלא הסובייטיים, אולם לא נתן למאורעות האכזריים למחוק את הארשת החסידית השמחה מעל פניו.

רקדתי על ידו כשידי נוגעת קלות בכתפו. רקדנו במעגל, לקול ניגוני הקפות עליזים שנשמעו מפי מאות פיות. בתום ההקפה הראשונה התישב הזקן על ספסל ואני ישבתי לידו. ניצלתי את ההזדמנות, כדי להכנס בשיחה אתו, בתקוה שאשמע ממנו על חייו בשנים שעשה מאחורי מסך הברזל.

"אמור נא לי, רבי אשר" – אמרתי לו, כאשר ראיתי כי הוא שוקע בהרהורים. "אילו זכרונות מעוררים אצלך ההקפות הללו"?

ר' אשר התנער מהרהוריו ונראה היה שהוא מוכן להשיב על שאלתי. "כן, ידידי" – אמר – "ההקפות הללו אכן מחזירות אותי לאחת התקופות האפלות ביותר של חיי.

"היה זה בשנת 1953, כאשר נשפטתי להישלח למחנה עבודה בסיביר המזרחית. היה זה מקום מבודד "להפליא", מוקף יערות עבותים, בקרבת אומסק, שנקרא "בין הנהרות", מכיוון שהיה ממוקם בין נהרות.

"במחנה זה היו כלואים מאחורי גדרות התייל כשלושת אלפי עובדי כפייה. רובם נשלחו לכאן בשל פעילות "אנטי-מהפכנית" (כך קראו בברית המועצות לכל דבר שנדמה היה להם כי הוא נוגד את המשטר) וביניהם לאומנים אוקראינים וסתם פושעים מכל המינים והסוגים. "עובדי הכפייה היו מחולקים לפלוגות, ובראש כל פלוגה עמד ממונה. בראש כל המחנה עמד מנהל (נצ'לניק) שהפיל את חיתתו על כולם. לכל פלוגה היו צריפים שלה, ובהם דרגשים עשויים מעץ קשה, עליהם ניסו עובדי הכפייה להניח את גופם הדואב ולנוח קמעה על המזרנים הממולאים קש".

"איזו עבודה עבדתם שם"? – הוספתי לשאול – "אני בטוח כי לא הייתה זו עבודה קלה וכלל וכלל".

"אתה צודק ידידי" השיב, "אין זה סיפור "חגיגי" המתאים ליום טוב, אולם אני רואה שאתה סקרן לשמוע, ובכן אמשיך בסיפורי בהפסקה השניה שבין הקפה להקפה".

שוב הלכנו לרקוד וברגע שההקפה השניה נסתיימה, נטלתי את ר' אשר והולכתיו אל פינה שקטה יחסית, שם התיישבנו והוא המשיך בסיפורו.

"שאלת אותי איזו מין עבודה עבדנו שם? כפי שסיפרתי לך, היה המחנה מוקף יערות ועבודתנו היתה לכרות עצים, לנסרם ולעבדם, על-מנת שיוכלו להשתמש בהם למטרות שונות, ביניהן בניה. בין השאר בנינו גם צריפי עץ וכל דבר אחר, שנדרשנו לעשות.

"יום אחד – היה זה הושענא רבה – קיבל הממונה על הפלוגה שלנו פקודה להעביר 18 אנשים לפלוגה אחרת, יצא לי להיות אחד מהם, יהודי יחיד בין 17 גויים. מיד כשהגענו לצריפי הפלוגה האחרת, חיפשתי מקום נסתר, באיזו פינה, כדי שאוכל להתפלל בשקט, מבלי לעורר יותר מדי תשומת לב. אתה יכול להאמין לי, כי זה לא היה דבר פשוט כלל וכלל.

"בסופו של דבר בחרתי לי דרגש באחת הפינות, שקיוויתי שתענה על הצרכים המיוחדים שלי. תוך שאני מתפלל, שמעתי שאחד מאלה שבאו אתנו, מדווח לממונה החדש ואומר לו: "נשלחנו לכאן שמונה עשר איש, בינינו יהודי אחד. הנה הוא, שם (והצביע לעברי), הוא לא עובד ביום המנוחה שלו, בשבת". "ברצינות"? שאל הממונה בלעג מושחז. "אצלי הוא יעבוד כמו ילד טוב, בשבת או בכל יום אחר". "שמע לעצתי ועזוב את היהודי במנוחה" – שמעתי את האיש מפציר בממונה – הוא בחור עקשן ואינו פוחד מאיש, רק מאלוקים שלו. הוא לא פוחד אפילו מהמנהל של המחנה. תחסוך לעצמך המון אי-נעימויות אם לא תתחיל אתו"

"הממונה לא השיב לו מאומה, אולם הוא עבר לידי וקרא לי להכנס אליו למשרד. "אמור לי, האם זה נכון, שאתה אינך עובד בשבת שלך"? – שאל. "אכן כך. אין אני עובד בשבת" השיבותי. "ומחר תעבוד" – הוסיף לשאול. "לא" – אמרתי.

"מדוע? מחר הרי לא שבת"? "מחר אנו, היהודים, חוגגים חג דתי שלנו. אני לא עובד בשבתות ובחגים הדתיים שלנו" - הסברתי לו. "איזה חג יש לכם מחר"? – שאל. "מחר אנו חוגגים את הימים האחרונים של חג הסוכות" – אמרתי והסברתי לו מה זה סוכות. הוא אמר ששמע על החג הזה והוא יודע כי יש יהודים הבונים סוכות. היו לו פעם שכנים כאלה שבנו סוכה. הוא מסכים איפוא שאני לא אעבוד מחר, אולם הוא מבקש שאני אצא יחד עם כולם, כי לא אוכל להישאר בצריף לבדי, אחרת יהיה לא טוב, לא לי ולא לו. אצא איפוא יחד עם כולם, אך לא אעבוד. הסכמתי ברצון והודיתי לו על כך.

"למחרת היום יצאתי עם כל הקבוצה למקום שבו נעשתה העבודה. ראש הקבוצה חילק את האנשים לחוליות קטנות ונתן לכולם את ההוראות האחרונות ביחס לעבודת היום. אותי הוא השאיר לסוף ולאחר שמלמל משהו מעין "השתדל להיעלם או להיראות עסוק", הלך לדרכו.

"אתה יכול לתאר לעצמך כמה מאושר הייתי. חיפשתי לעצמי מקום שקט שבו אוכל להתפלל באין מפריע. היה זה צריף בלתי גמור ואני נכנסתי מבלי לאבד זמן, כדי להתחיל בהכנותי לתפילת החג. הייתי במצב רוח מרומם ולבי עלה על גדותיו, תוך שאני מודה, מהלל ומשבח לה' על עזרתו. התפללתי לאט ובכוונה מלאה וכאשר עמדתי כבר לסיים את התפילה, נכנס מישהו בריצה וצעק, כי הוא מחפש אותי כל הזמן ושאבוא עמו תיכף ומיד!

לא ידעתי מה קרה והלה צועק שהוא שמח שמצא אותי ושלמען השם נרוץ מהר יותר. רצנו כל עוד נפשנו בנו ואני שאלתיו תוך כדי ריצה מה קרה. הוא סיפר לי כי ראש הפלוגה קיבל הודעה שמנהל המחנה הראשי עומד לבוא כדי לערוך ביקורת במחנה ולראות את האסירים. "לצורך זה נערך מיפקד וראש הפלוגה נזכר לפתע כי אתה 'חסר' לו. הוא נבהל מאד, ממש 'תפס קריזה' ושלח אנשים שיחפשו אחריך בכל מקום ויביאו אותך תיכף ומיד"...

"כאשר הגענו למחנה כל האסירים כבר עמדו בשורה, מוכנים למיפקד. ראש הפלוגה היה חיוור ונרגש, אולם כאשר ראה אותי, נשם לרווחה. כעבור רגע הגיע המנהל הראשי. המיפקד עבר בשלום והכל נמצא בסדר גמור. מיד אחרי שההוא הלך לו, בחר ראש הפלוגה בשני אנשים שתפקידם יהיה "לשים עין" עלי. הוא לא היה מוכן "להסתכן" ששוב אאבד לו והוא יצטרך לשאת בתוצאות. למרות הבטחותי החגיגיות, עמד ראש הפלוגה על כך שהשניים ילוו אלי, בכל אשר אלך.

"למחרת היום – היה זה שמחת תורה – הלכו כולם לעבוד ואילו אני ושני "שומרי", הלכנו ליער הסמוך, ומצאנו לנו מקום נחמד בצל העצים. התישבנו ואני הייתי שמח וטוב לב על שהצלחתי לא לחלל את החג ולא לעבוד בזמן שמחתנו, הלא הוא שמחת תורה. היה לי חשק לשיר איזה ניגון חסידי וכאילו שהם קראו את מחשבותי, נגש אלי אחד משני שומרי ואמר: "הנה אנחנו יושבים כאן ואיננו עושים מאומה. תוכל לשיר לנו משהו, כדי לעזור לנו להעביר את הזמן"?

"בחפץ לב, חברים – השבתי להם – הנה מנגינה חגיגית, מותאמת במיוחד לחג ואתם תהנו לשמוע אותה". באומרי זאת, עצמתי את עיני ונחתי את קולי בשיר. הדבר היחיד שהיה בראשי באותה שעה, כי הנה שמחת תורה היום ואני שר שירי חג ושירים חסידיים המתאימים לעניני דיומא. וכאשר סיימתי, מחאו השניים כף וקראו "בראבו! הידד"!

"כאשר חזרנו למחנה סיפרו השניים לכל השאר, כי אני יודע לשיר מנגינות משמחות, הנוגעות ללב. הללו ביקשוני לשיר גם באוניהם ואני שרתי. ולפתע הרגשתי צורך עז גם לרקוד. ואכן יצאתי בריקוד נלהב – הרי שמחת תורה היום, לא כך?! וכל ה"קהל" שראה אותי רוקד, מחא כף לקצב הריקוד והמנגינה העליזה.

"תוך כדי שירה וריקוד נשכחה מלבי העובדה שאני אסיר במחנה סובייטי ודיני כדין עבד שאינו עומד ברשות עצמו. נשכח המחנה, נשכחה סיביר – נשכח הכל. נותרה רק השמחה, שמחת התורה וברוחי ונפשי הייתי אותה שעה בליובאוויטש והשתתפתי בהקפות העליזות כמימים ימימה". זהו הסיפור שהזקן – שאינו זקן כל כך – סיפר לי, בין הקפה להקפה, בבית המדרש אשר בברוקלין.