בזמן הקיסר ניקולאי הראשון, ברוסיה, גזר אז הצאר גזירה כי על כל היהודים להמציא מספר מסויים של חיילים לצבא. פקידי הצאר היו חוטפים ילדים בגיל שבע, שמונה ומעלה; את הילדים היו חוטפים מיד אמותיהם או ב"חדר" וכבר מנעוריהם היו מחנכים אותם לחיי צבא. ילדים אלו נקראו "קנטוניסטים," והגלו אותם למקומות מרוחקים ברחבי רוסיה, כדי שלא יוכלו לבוא במגע עם יהודים. היו מענים אותם בעינויים קשים כדי שישתמדו: חלק גדול מהם עמדו בנסיון, חלקם מתו מתוך עינויים, קשים וחלקם עברו את כל הצרות והסבל, קידשו שם שמים ונשארו נאמנים למקור מחצבתם.

כשהזדקנו ושוחררו מהשרות הצבאי הקימו להם ה"קנטוניסטים" "החטופים" קהלות עצמאיות בכמה מערי רוסיה. העובדה שהם היו חיילים משוחררים העניקה להם זכות להתיישב גם בערים שהיו מחוץ ל"תחום המושב", האיזור המותר לישיבה עבור יהודים.

למרות שחיילים אלו לא ידעו רבות בשל השנים הרבות שבילו בשירות הצבאי, היו כולם מייקרים אותם מאוד על הסבל הרב שסבלו למען היהדות.

קרה פעם אחת ולפטרבורג בירת רוסיה הגיע משלחת רבנים מגדולי ישראל, כדי להתייצב לפני המלך ניקולאי ולהתחנן לפניו לבטל גזירה שגזר על ישראל. היה זה בתקופת "הימים הנוראים" ובימים ההם טרם היו בתי-כנסיות בפטרבורג שהיתה אסורה למגורים עבור היהודים.

אולם בעיר המלוכה היה מספר גדול של חיילים יהודיים, "חיילי ניקולאי", היה להם מנין משלהם, והרבנים באו שם להתפלל ביום הכיפורים. כשהגיעו לתפילת ה"נעילה" בקשו הרבנים שאחד מהם יעבור לפני התיבה להתפלל את התפילה הקדושה שבכל תפילות יום הכיפורים, אולם החיילים מיאנו להיעתר לבקשה זו. הם הסבירו כי ביניהם יש אחד שקידש שם שמים ברבים, ועבר נסיונות ויסורים רבים כל-כך שגדולים וצדיקים לא יכלו לעמוד בהם, והוא זה שרגיל להתפלל לפני הציבור את תפילת הנעילה. "ראו בעצמכם"! אמרו החיילים, ופרמו את חולצתו של חייל ז. לנגד עיני הרבנים נתגלה חזה מלא פצעים וחבלות מהמכות האכזריות שספג והרבנים הנדהמים השיבו מיד: "אכן, איש מבינינו לא ראוי יותר לעמוד תפילת נעילה. יעבור הוא לפני התיבה ויעתיר תחינה לפני בורא העולם, שיבטל את הגזירה האיומה העומדת על ראשנו"!

החייל ניגש אל התיבה, ובטרם התחיל את אמירת ה"קדיש" עם הניגון המסורתי שלפניו, פתח ואמר:

"רבונו של עולם! עמך ישראל עומדים ומבקשים לפניך נחת מבנים, בריאות, אריכות ימים ופרנסה. אך אנו, "חיילי ניקולאי", האם נבקש נחת מבנים? הרי בנים אין לנו, כולנו רווקים! הנבקש אריכות ימים? הלא חיינו אינם חיים! הנבקש פרנסה? הרי את כדי מחייתנו אנו מקבלים מן הבסיס הצבאי!

"לעצמנו אין לנו מה לבקש, וכל מה שאנו מבקשים הוא, רק בשבילך. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"".