סדרן במפעל 'בטון העמק' שבעפולה. זו העבודה שמצא רפי פרץ לפרנסתו, זמן קצר לאחריו נישואיו. תפקידו היה לקבל את תערובות הבטון שיוצאות מהמיקסר על גבי סרט-נע ולאורזן. יום אחד, תוך כדי עבודה, זיהה רפי כי הסרט נע באיטיות מוגזמת. הוא קרב אל המיקסר בניסיון לאתר את התקלה ואכן מצא כי הצטבר במיקסר חול מיותר, שמאט מאוד את קצב פעילותו.
 
רפי ניגש לנקות את החול המיותר, ואז קרה הגרוע מכול. בתנועה פזיזה נמשכה ידו אל תוך המיקסר – שהמשיך לערבל את הבטון בתנועות סיבוביות... האסון היה בלתי נמנע. עצמות היד התרסקו לרסיסים ושני עצבים נקרעו לגזרים.
 
מחצית הכוס המלאה הייתה שפתאום, באורח בלתי מוסבר פסק המערבל מלעבוד. זהו מערבל שמיועד לכמויות של שישים טון, והסבירות כי יד-אדם תעצור אותו – אפסית.
 
רפי הובהל לחדר המיון במרכז הרפואי 'העמק'. רעייתו סיגל שהוזעקה במהירות למקום, הייתה מוכת הלם. היא הייתה נערה צעירה בת שמונה-עשרה וחצי, שכבר עמדה ללדת בעוד כמה חודשים, ופתאום – דורשים ממנה לחתום על אישור לכריתת היד הפגועה של בעלה הטרי. "אין כל סיכוי שהיד תחזור לתפקד", הבהירו לה הרופאים ממרום סמכותיותם. סיגל לא העלתה בדעתה כי צעירה שכמותה יכולה להעז להטיל ספק בנכונות קביעתם של 'יודעי-הכול'. היא חתמה – ופרצה בבכי חסר מעצורים.
 
זמן רב עמדה סיגל בוכייה, בודדה וחסרת כל משענת. לאחר כשעה עברה במקום אישה ונעצרה למראיה. רחמיה נכמרו והיא נגשה לסיגל: "אולי אוכל לסייע בדבר מה?".
 
"מה את יכולה לעזור לי?", תלתה בה סיגל עיניים אדומות ונפוחות, "עומדים לכרות לבעלי יד. במו ידיי חתמתי על כך", נשבר קולה והיא חזרה להתייפח.
 
"אני יכולה לעזור לך", שידרה האישה שלווה ורוגע. "יכולה מאוד". סיגל בהתה בה בחוסר הבנה מוחלט. "אני חסידה של הרבי מליובאוויטש", אמרה האישה. "ספרי לי את פרטי המקרה ואמרי לי את שמו המלא של בעלך ושם אמו. אשלח מיד את הסיפור אל הרבי, ואני בטוחה כי ברכת הרבי תושיע".
 
סיגל לא ממש קלטה מה רוצה ממנה הגברת. בעוד רגעים ספורים עומדים לכרות לרפי את היד. איך בדיוק יכולה ברכה מרבי למנוע את הכריתה? אבל הביטחון היצוק שניבט מעיניה של האישה פעל עליה משהו. עד כדי כך, שסיגל אפילו הסכימה לקבל על עצמה החלטה טובה – להתחזק במצוות צדקה – לזכות ידו של רפי. "הלוואי", התלעלע קולה של סיגל, ומסרה לאישה את כל פרטי הסיפור. למען האמת, עדיין לא האמינה כי יכול לקרות הנס.
 
לאחר כמה שעות נפתחו דלתות חדר הניתוח. אלונקתו של רפי גולגלה החוצה על ידי סניטר, וסיגל כבר דמיינה בעיני רוחה את הגדם של רפי. היא קרבה אל המיטה וזיהתה לתדהמתה בשתי ידיים שלמות. היד לא נכרתה! היא הביטה שוב ושוב, לוודא כי אינה הוזה.
 
סיגל לא עצרה בעד סערת רוחה וחסמה את דרכו של אחד הרופאים שיצא מחדר הניתוח. "דוקטור, אני חייבת להבין מ..מה קורה כאן? לא כרתתם לרפי את היד?".
 
"אכן, לא כרתנו, אישה צעירה", אישר הרופא את המציאות שראתה במו עיניה.
 
"איך, איך זה קרה?", תבעה סיגל לדעת.
 
הסתבר, כי הכול כבר היה מוכן לכריתה. היד הוקפה בחוסם עורקים והמסור הרפואי עמד הכן. פתאום נכנס אל החדר מנהל המחלקה. האיש היה בביתו ושב משום ששכח בחדר דבר-מה נחוץ. "מה המקרה?", התעניין המנהל.
 
המנהל ניגש להתבונן מקרוב בידו המרוסקת של רפי ופסק: "אתם לא כורתים לו את היד! האיש צעיר וגופו יוכל להתמודד כהלכה עם שיקום רציני. הבה ננסה להציל את היד". המנהל נשאר בעצמו לנתח את היד, במטרה להחזירה עד כמה שניתן לתבניתה, סיים – ויצא לביתו.
 
כמו ברק הכה בתודעתה של סיגל. היא הייתה בטוחה כי גורם עליון דאג לכך שהמנהל ישכח מה ששכח בחדר, כדי לשוב בדיוק ברגע הנכון ולהציל את ידו של בעלה. 'איפה האישה ההיא, שאמרה שתשלח ברכה אל הרבי מליובאוויטש?',  הרהרה מתוך תובנה.
 
למחרת הגיעה אותה אישה. היא הייתה בטוחה כי ברכתו של הרבי מלך המשיח תעשה את שלה ופשוט באה לראות את התוצאות...
 
תקופת ההחלמה נמשכה שנה וחצי אך השתלמה. הרופאים שיקמו את העצמות ואחריהן גם את הגידים. עם הרבה סבלנות ומוטיבציה מצדו של רפי – וגם מצדה של סיגל – חזרה היד לתפקוד מלא!
 
כיום, למעלה מעשרים שנה אחרי הסיפור, מנהל רפי חברת מוניות בעיר צפת ואף נוהג בעצמו – עם היד הפגועה לשעבר. "ברכת הרבי זורמת ממש בעצמותיי", הוא אומר בעיניים בורקות.