ב"אנסמבל" התכוננו הכל להופעה החשובה. מאות רופאים צבאיים, מ'פני' האינטלגנציה הצבאית הרוסית, המתינה להופעה, כשבמרכזה הופעתו של החזן היהודי. דא עקא, וועדת התרבות קבעה את תאריך ההופעה ביום הכפורים. דאגה מילאה את לבו של החזן היהודי, החסיד ר' זלמן ברונשטיין, 'מה אעשה? האם אחלל חלילה את קדושתו של יום הכפורים?'

החיילים עורכים חזרות אחרונות לקראת ההופעה, ור' זלמן אף הוא משתתף בחזרה, אלא שהוא יודע בליבו כי הוא לא ישיר ביום קדוש זה, ויהי מה! - כיצד יתחמק מחובתו? - הוא אינו יודע, אבל יודע שבכל מקרה הוא ייעדר על אף מחאותיהם הצפויות של אנשי הצבא הבכירים. 

החיילים עורכים חזרות אחרונות לקראת ההופעה, ור' זלמן אף הוא משתתף בחזרה, אלא שהוא יודע בליבו כי הוא לא ישיר ביום קדוש זה, ויהי מה! - כיצד יתחמק מחובתו? - הוא אינו יודע, אבל יודע שבכל מקרה הוא ייעדר על אף מחאותיהם הצפויות של אנשי הצבא הבכירים.

אתא ובא יום כיפור. בבוקרו של יום נשכב ר' זלמן על המיטה והודיע למנהל המוסיקלי כי הוא חש בראשו, גרונו כואב ובשום אופן הוא אינו יכול להופיע בקונצרט. כל נסיונתיו של המנהל המוסיקלי ללחוץ כי ינסה בכל זאת - עלו בתוהו. ר' זלמן השיב כי אינו מסוגל.

המקהלות כבר עמדו על מקומם והנעימו ממיטב שירי הלכת הצבאיים; החזנים הרעימו בקולם וצלילי התזמורת מילאו את חלל האולם.

ר' זלמן החסיד שוכב בחדר צדדי, ומתפלל חרש ממה שזכר בעל פה. עם סיום תפילתו הפנימית החל לומר פרקי תהלים בנעימה שקטה ועצובה. עיצומו של יום מכפר, יום קדוש ונורא הוא לישראל.

עם סיום תפילתו, ר' זלמן החלוש והמעונה מהצום מנסה להירדם ולנוח מעט מן המתח כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת. בפתח החדר שלושה קצינים בכירים בצבא האדום.

"אתה הוא זמר ברונשטיין? שאלו.

"כן", השיב ר' זלמן ולבו מפרפר באימה בשל הצרה הממשמשת וקרבה.

הבכיר שבהם פונה לר' זלמן:

"ברונשטיין, אתה יודע איזה יום היום?"

ר' זלמן מבין כי כלתה עליו הרעה, והוא מחליט לעמוד על החלטתו בגאון ובתוקף.

"וודאי שאני יודע, יום כיפור היום!"

פניהם של השלושה אורו.

"נכון", השיבו, "משום כך באנו אליך; יהודים אנחנו, ולכן אנו רוצים לשמוע ממך משהו, משהו של יום הכיפורים, שנוכל לזכור את היום הקדוש הזה, לחוש בקדושת החג..."

פניו של ר' זלמן מאפירות. "איך אני יכול לשיר כאן, הרי אינני משתתף בקונצרט משום שחולה אני, ואם אתחיל לשיר, מיד יתקהלו כאן מכל עבר". הקצינים הנהנו בראשם להבנה. "אם כן, הבה נצא ליער שנמצא מאחורי המחנה, שם תוכל לשיר לנו משהו ליום כיפור מבלי שאיש ישמע זאת".

הקצינים קמו ממקומותיהם בהחלטיות, ור' זלמן בלית ברירה קם אחריהם. בשתיקה צעדו ארבעתם, העמיקו לחדור בין סבך העצים, עד שהגיעו תחת אילן רב ענפים.

מסתבר, כי קצינים גבוהים אלה באו ממשפחות יהודיות מובהקות, התגייסו והגיעו לדרגת גנרל. כעת, לאחר הנתק הארוך, גברו הגעגועים להווי היהודי החמים שזנחו.

ר' זלמן פתח בתפילת "כל נדרי". חרש פתח בנעימה המסורתית של התפילה "על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"... כמה משמעות יש במילים נוקבות אלו...

עיניהם הלחות של הקצינים הסגירו את רחשי ליבם הכוסף והמתגעגע לעברם. קולו של ר' זלמן החסיד עולה וגואה ברגש.

הוא מסיים את "כל נדרי" וממשיך מיד בפזמון קורע-הלב "ונתנה תוקף קדושת היום". רטט עובר בקצינים "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון .. ותספור ותפקוד נפש כל חי".

נעימתו משתפכת בתחנונים "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי ישלו ומי יתייסר, מי ישפל ומי ירום". הלב מכווץ והדמעות נגרות ללא הרף. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".

ר' זלמן פוקח את עיניו ומבחין בשלושת הקצינים הקשוחים שלמראם כל חייל רועד - והם עומדים מולו שחוחים וכפופים, בוכים כילדים קטנים. התגלותה של הנשמה היהודית בטהרתה.

ר' זלמן מרגיש כי אלו הם רגעי התעוררות נדירים, והוא מסיים בקטע תפילה מתוך קדושת המוספים של יום כיפור. "שמע ישראל ... הוא אלוקינו הוא אבינו, הוא מלכנו הוא מושיענו ויושיענו ויגאלנו שנית בקרוב".

"באותה שעה הכנסתי במילים המרעידות את כל הלב והנשמה שבתוכי" - מספר כעבור שנים רבות החסיד ר' זלמן ברונשטיין מכפר חב"ד - "באותה שעה שהדמעות הציפו את פניהם, הבחנתי עד כמה יפה ונעלה היא הנפש היהודית.