ג תשרי התשפ"א (21.09.2020)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

"טל הבדולח" – טל התחייה
תהליך הטהרה המקובל מטומאת מת הוא באמצעות הזאה מ'מי חטאת' – מי מעיין שבהם מעורב אפר משריפת פרה אדומה. בלשון הזוהר מכונה התערובת הזו "שיורי טלא דבדולחא" – שאריות מטל הבדולח. 

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




מעלת השמחה
שמחה כשהיא לעצמה אינה מצווה ועצבות בפני עצמה אינה עבֵרה; אבל לגבהים שאליהם מביאה השמחה אי-אפשר להגיע על-ידי שום מצווה, ואילו לבאר-שחת שאליה מדרדרת העצבות לא מגיעים על-ידי שום עבֵרה.
 


|
שתפו:  

מציג שיעורים ליום שני ג תשרי ה'תשפ"א

הלכות אישות פרקים יד-טז



הלכות אישות


פרק יד


הלכה א: עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו, כיצד בני אדם הבריאים הרכים והענוגים שאין להם מלאכה שמכשלת כחן אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן עונתן בכל לילה. הפועלין כגון החייטין והאורגין והבונים וכיוצא בהן, אם היתה מלאכתן בעיר עונתן פעמים בשבת, ואם היתה מלאכתן בעיר אחרת עונתן פעם אחת בשבת, החמרים פעם אחת בשבת, והגמלים אחת לשלשים יום, והמלחין אחת לששה חדשים, תלמידי חכמים עונתן פעם אחת בשבת מפני שתלמוד תורה מתיש כחן ודרך תלמידי חכמים לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת.

הלכה ב: יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה, וכן יש לה למנעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה, כגון חמר שביקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח, ותלמידי חכמים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהן שתים ושלש שנים, וכך רך וענוג שנעשה תלמיד חכמים אין אשתו יכולה לעכב.

הלכה ג: נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה.

הלכה ד: וכמה היא עונתן, לפי מנין, כיצד פועל שהיו לו שתי נשים יש לזו עונה אחת בשבת ולזו עונה אחת בשבת, היו לו ארבע נשים נמצאת עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות, וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.

הלכה ה: המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש הרי זה יוציא ויתן כתובה שאין זו יכולה להעיז פניה ולומר לאחרים דברי קלון, וכן אם הדירה שתהיה מתהפכת בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר, או שהדירה שתעשה מעשה שוטים ודברים שאין בהן ממש אלא כשטות, הרי זה יוציא ויתן כתובה.

הלכה ו: המדיר את אשתו מתשמיש המטה שבת אחת ממתינין לו יתר על כן יוציא ויתן כתובה או יפר נדרו, ואפילו היה מלח שעונתו לששה חדשים, שכיון שנדר הרי ציערה ונתיאשה, וכיצד מדירה אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום, ואם נשבע נשבע לשוא, מפני שהוא משועבד לה, אמר לה הנאת תשמישך אסורה עלי הרי זה נדר ואסור לשמש שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו.

הלכה ז: אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם מנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה.

הלכה ח: האשה שמנעה בעלה משתמיש המטה היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי כופין אותו להוציא לשעתו לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה, ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן, ואינה נוטלת משל בעל כלום ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא.

הלכה ט: ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה וכיוצא בדברים אלו, שולחים לה מבית דין ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותה, ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו ואומרים פלונית מרדה על בעלה.

הלכה י: ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שנייה ואומרים לה אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך. אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל, ואין נותנין לה גט עד שנים עשר חדש ואין לה מזונות כל שנים עשר חדש, ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה.

הלכה יא: כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו, ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת.

הלכה יב: וכן ארוסה שהגיע זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש, וכן יבמה שלא רצת להתיבם כדי לצערו כסדר הזה עושין להן.

הלכה יג: המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחר שנים עשר חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל, אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיהן קיימים אם תפשה אין מוציאים מידה ואם תפשן הבעל אין מוציאין מידו, וכן כל מה שאבד מנכסיה שקיבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום. זה הוא דין התלמוד במורדת.

הלכה יד: ואמרו הגאונים שיש להם בבבל מנהגות אחרות במורדת, ולא פשטו אותן המנהגות ברוב ישראל ורבים וגדולים חולקין עליהם ברוב המקומות ובדין התלמוד ראוי לתפוש ולדון.

הלכה טו: המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב, ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בלא תעשה שנ' לא יגרע, שאם שנא ישלח אבל לענות אסור, ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה.

הלכה טז: איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים, נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין, אבל לבעול בפני בני אדם אי אפשר לפי שאסור לבעול בפני כל בריה.

הלכה יז: האשה שחלתה חייב לרפאות אותה עד שתבריא, ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממון הרבה לרפואה ואמר לה הרי כתובתיך מונחת או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך ונותן כתובה והולך שומעין לו, ואין ראוי לעשות כן מפני דרך ארץ.

הלכה יח: נשבית חייב לפדותה, ואם היה כהן שכבר נאסרה עליו פודה אותה ומחזירה לבית אביה, אפילו היה בעיר אחרת מטפל בה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה, היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמות שהיתה ואם רצה אחר כך מגרשה ונותן לה כתובתה.

הלכה יט: אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו ביתר על דמיה אלא כמה שהיא שוה כשאר השבויות, היו דמיה יתר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפילו היו דמיה עד עשרה בכתובתה ואפילו אין לו אלא כדי פדיונה, במה דברים אמורים בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה הרי זה מגרש ויתן כתובה והיא תפדה את עצמה.

הלכה כ: מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה כדרך שהבעל פודה.

הלכה כא: המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה, שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן כתובתה.

הלכה כב: האשה שהיתה אסורה על בעלה מאיסורי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה, והלא השבויה אסורה לכהן והרי הוא פודה אותה, מפני שלא היתה אסורה מקודם ואיסור השביה הוא שגרם לה.

הלכה כג: מתה אשתו חייב בקבורתה ולעשות לה הספד וקינים כדרך כל המדינה, ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננת, ואם היה עשיר הכל לפי כבודו, ואם היה כבודה יתר מכבודו קוברין אותה לפי כבודה שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת אפילו לאחר מותה.

הלכה כד: לא רצה לקבור את אשתו ועמד אחד מדעת עצמו וקברה מוציאין מבעלה על כרחו ונותנין לזה כדי שלא תהיה זו מושלכת לכלבים, היה במדינה אחרת כשמתה אשתו בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין בלא הכרזה וקוברין אותה לפי ממון הבעל ולפי כבודו או לפי כבודה.


פרק טו


הלכה א: האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה הרי זה מותר, במה דברים אמורים בשהיו לו בנים שכבר קיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים מפני שהיא מצות עשה של תורה שנ' פרו ורבו.

הלכה ב: האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה.

הלכה ג: מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו, אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור.

הלכה ד: כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה, שנ' זכר ונקבה בראם, היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים מצוה.

הלכה ה: נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל והם משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה.

הלכה ו: היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו, היו לו בנים והוא עבד ונשתחרר הוא והם לא קיים מצות פריה ורביה עד שיוליד אחר שנשתחרר, שהעבד אין לו יחוס.

הלכה ז: לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא, ואם אמר איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה בין שאמרה היא בין שאמר הוא אין שומעין להן אלא יוציא או ישא אשה הראויה לילד.

הלכה ח: שהתה עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה שכבת זרע כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ויש לה תוספת, לא תהיה זו פחותה מאילונית שלא הכיר בה שיש לה תוספת כמו שיתבאר, ואם אינו יורה כחץ חזקת החולי ממנו בלבד וכשיוצא יתן הכתובה כולה עיקר ותוספת.

הלכה ט: הוא אומר ממנה נמנע הולד והיא אומרת ממנו נמנע מפני שאינו יורה כחץ היא נאמנת, ויש לו להחרים סתם על מי שטוענת דבר שאינה יודעת אותו בודאי ואחר כך יתן כתובה, ואם אמרה איני יודעת אם ממני אם ממנו אין לה עיקר כתובה כמו שאמרנו, העמד ממון בחזקת בעליו עד שתטעון בודאי שאינו יורה כחץ, ולמה היא נאמנת בטענה זו, מפני שהיא מרגשת אם יורה כחץ אם לא יורה כחץ והוא אינו מרגיש.

הלכה י: האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אע"פ שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול.

הלכה יא: הלך בסחורה בתוך עשר שנים או שהיה חולה או שהיתה היא חולה או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולה להן אותו זמן מן המנין.

הלכה יב: הפילה מונה מיום שהפילה, אם הפילה וחזרה והפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים ושמא לא זכה להבנות ממנה ויוציא ויתן כתובה.

הלכה יג: הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה והיא אומרת לא הפלתי נאמנת, שאינה מחזקת עצמה בעקרות, הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת שלשה נאמנת, שאינה מחזקת עצמה במפלת, ויוציא ויתן כתובה, ובכל זה משביעה שבועת הסת שלא הפילה או שהפילה שלשה, שבטענה זו יתחייב ליתן כתובה.

הלכה יד: נשאת לאחד ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה והוציאה מותרת להנשא לשני, שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה לא תנשא לשלישי, ואם נשאת לשלישי תצא בלא כתובה אלא אם כן יש לו אשה אחרת או שקיים מצות פריה ורביה.

הלכה טו: האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ, יעשו הדיינין פשרה ואומרים לה ראוי ליך שתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואחר כך תתבעי, ומגלגלין עמה בדבר זה ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר זה עד שיעשו פשרה.

הלכה טז: אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם, וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.

הלכה יז: וחובה על כל איש לקנות לאשתו, אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, ולא יקנא לה ביותר מדאי, ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה.

הלכה יח: וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה ולא תתבע תשמיש המטה בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה, ותזהר מקרוביו ובני ביתו כדי שלא יעבור עליו רוח קנאה, ותתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.

הלכה יט: וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז.

הלכה כ: וכן צוו חכמים על האשה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים הטהורים בזיווגן, ובדרכים אלו יהיה ישובן נאה ומשובח.


פרק טז


הלכה א: הנכסים שמכנסת האשה לבעלה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שהן נכתבין בשטר כתובה אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמם, ואם קיבל הבעל אחריות הנדוניא עליו ונעשית ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל, ואם לא קיבל אחריות הנדוניא עליו אלא הרי היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה הרי זו נקראת נכסי מלוג.

הלכה ב: וכן כל נכסים שיש לאשה שלא הכניסה אותן לבעלה ולא כתבה אותן בכתובה אלא נשארו לה לעצמה, או נפלו לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה במתנה, הכל נקראין נכסי מלוג שכולן ברשותה הן, ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוספת בלבד.

הלכה ג: כבר הודענו שחכמים תקנו כתובה לאשה, ודין התוספת כדין העיקר, ולא תקנוה לגבותה כל זמן שתרצה אלא הרי היא כחוב שיש לו זמן ואין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה. וכן התקינו שאם היה לבעל שדות טובות ורעות ובינוניות ובאה האשה לגבות כתובתה ממנו שלא תגבה אלא מן הרעה שבנכסיו והיא הנקראת זיבורית.

הלכה ד: וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו לא תגבה עד שתשבע בנקיטת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ולא מחלה אותה, ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה לרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה לא היא.

הלכה ה: וכן התקינו שלא תגבה האלמנה כתובתה אלא מן הקרקע, ואינה גובה משבח ששבחו נכסים לאחר מיתת הבעל, ואין הבנות ניזונות לאחר מיתת אביהן משבח ששבחו נכסים לאחר מיתתו, ואינה טורפת בכתובתה משבח שהשביח הלוקח אע"פ שבעל חוב גובה את השבח, ודברים אלו מקולי כתובה הם.

הלכה ו: וכן מקולי כתובה שתטול האשה כתובתה מן הפחות שבמטבעות, כיצד נשא אשה במקום וגירשה במקום אחר, אם היו מעות מקום הנישואין טובות ממעות מקום הגירושין נותן לה ממעות מקום הגירושין, ואם היו מעות מקום הגירושין טובות ממעות מקום הנישואין נותן לה ממעות מקום הנישואין. בד"א בשהיה בכתובתה מעות סתם, אבל אם פירש בה מטבע ידוע בין בעיקר בין בתוספת הרי היא כדין המלוה את חבירו מטבע ידוע שנותן לו כמה שהלוהו כמו שיתבאר בהלכות הלואה.

הלכה ז: תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המלטלין, ופשטה תקנה זו ברוב ישראל, וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע, חוץ מכתובת בנין דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך אני אומר מעמידין אותה על דין התלמוד שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע.

הלכה ח: כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמען שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי, ודבר זה תיקון גדול הוא ואנשים גדולים ונבונים הנהיגו דבר זה שהרי זה תנאי שבממון ונמצאת האלמנה גובה מן המטלטלין בתנאי זה לא בתקנת אחרונים.

הלכה ט: הרי שלא כתב כך בשטר הכתובה אלא נשא סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה, ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתישבין בדבר זה הרבה, שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה אע"פ שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה שהם תקנת הסנהדרין הגדולה עד שנוציא בה ממון מן היורשים.

הלכה י: ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה, אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שיעבוד הכתובה, וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אע"פ שממכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותן בכתובתה כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין, וכשתטרוף לא תטרוף אלא בשבועה בנקיטת חפץ כדין כל בעלי חובות, ותקנה זו כדי שלא תהיה כתובתה קלה בעיניו.

הלכה יא: כשמשביעין בית דין או היורשין את האלמנה כשתבוא לגבות כתובתה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין, מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה, ואם רצו היתומים להדירה נודרת להן כל מה שירצו ומדירין אותה בבית דין ואחר כך נוטלת כתובתה.

הלכה יב: מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום, שאין לה כתובה עד שתשבע, ואם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה, אבל אינה נודרת ונוטלת שמא יפר הבעל.

הלכה יג: ייחד לה קרקע בכתובתה בין שייחדה בארבעת המצרים בין במצר אחד גובה את כתובתה ממנה בלא שבועה, וכן אם כתב לה מטלטלין והן עצמן קיימין נוטלת אותן בלא שבועה, וכן אם נמכרו ונלקח בהן מטלטלין אחרים ונודע שאלו השניים מדמי המטלטלין הראשונים נוטלת בלא שבועה.

הלכה יד: הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כיצד, הוציאה שטר כתובה שיש בו אלף זוז הבעל אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי אלא כך וכך, ואפילו יש עליה עדים במקצת שנטלה ואפילו דקדקה בחשבון מה שנטלה בחצי חצי פרוטה, לא תטול השאר אלא בשבועה.

הלכה טו: אמר הבעל נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי כלום ועד אחד מעיד עליה שנתקבלה הכל או מקצת לא תפרע כל הכתובה אלא בשבועה.

הלכה טז: הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כיצד, הרי שגירש את אשתו והלך לו בית דין יורדין לנכסיו אחר שתשבע ומגבין אותה כתובתה, והוא שיהיה במקום רחוק שיש להן טורח להודיעו, אבל אם היה במקום קרוב להודיעו שולחין לו ומודיעין אותו, אם לא יבוא תשבע ותטול.

הלכה יז: הפוחתת כתובתה נפרעת שלא בשבועה כיצד, הוציאה שטר כתובה באלף זוז הוא אומר נתקבלה הכל והיא אומרת לא נתקבלתי כלום ואין לי אלא חמש מאות וזה שכתב לי אלף אמנה היתה ביני לבינו הרי זו נפרעת שלא בשבועה, אבל אם אמרה אין בשטר כתובתי אלא חמש מאות אינה נפרעת בשטר זה שיש בו אלף כלום שהרי בטלה אותו וכאילו הודת שהוא שקר, לפיכך נשבע שבועת הסת ונפטר.

הלכה יח: כל מקום שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה אומרים לה בית דין השבעי וטלי, ומקום שנאמר תפרע שלא בשבועה אומרים לבעל עמוד ותן לה ואין אתה נאמן בטענה זו עד שתביא ראיה לדבריך.

הלכה יט: אמר הבעל מעצמו תשבע לי על טענתי אומרין לה השבעי וטלי ותשבע בנקיטת חפץ. התנה עמה שתגבה כתובתה בלא שבועה או שתהיה נאמנת בכל מה שתטעון גובה ממנו בלא שבועה כלל, אבל אם באה לגבות מיורשיו תשבע ואחר כך תטול

הלכה כ: התנה עמה שתגבה כתובתה מיורשיו בלא שבועה או שתהיה נאמנת בכל מה שתטעון על יורשיו הרי זו נוטלת מהן בלא שבועה, אבל אם באה לטרוף מנכסים משועבדים לא תטרוף אלא בשבועה ואע"פ שהאמינה הבעל, שאין תנאי הבעל מועיל אלא עליו ועל יורשיו אבל להפסיד ממון אחרים אינו מועיל.

הלכה כא: אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר מאה שנה, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, ואם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה כלום ואפילו עיקר כתובה ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה, וכן הגרושה אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה.

הלכה כב: במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה, אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה בין נתגרשה בין נתאלמנה בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה, אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה.

הלכה כג: ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה, אם היתה בבית בעלה גובה לעולם, ואם היתה בבית אביה עד עשרים וחמש שנה, ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי אינה עם היורשים כדי שתאמר נכלמתי מלתבען והן עמי בבית.

הלכה כד: לפיכך אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה יש לה לתבוע כתובתה ואפילו אחר חמש ועשרים שנה מפני שזה ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורש.

הלכה כה: היא אומרת בתולה נישאתי ועיקר כתובתי מאתים והבעל או יורשיו אומרים בעולה נשאת ואין לה אלא מאה, אם יש עדים שראו שעשו לה המנהגות שנהגו אנשי אותה העיר לעשותן לבתולה כגון מיני שמחה או כתרים או מלבוש ידוע או שאר דברים שאין עושין כך אלא לבתולה הרי זו נוטלת מאתים, ואם אין לה עדים בזה הרי זו נוטלת מנה, ואם היה הבעל קיים יש לה להשביעו שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה, ונאמן הקטן להעיד בגדלו ולומר זכור אני כשהייתי קטן שנעשה לפלונית מנהג הבתולות, וכל הדברים האלו במקום שאין כותבין כתובה כמו שאמרנו.

הלכה כו: האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, שאינה מעיזה פניה בפני בעלה, לפיכך האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גירשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גירשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובה, אבל אינו נותן התוספת עד שתביא ראיה שגירש או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידה.

הלכה כז: אמר לה הבעל כן היה גירשתי ונתתי כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבת לי שובר ואבד שוברי, מתוך שיכול לומר לא גירשתי ולא יתחייב בתוספת הרי זה נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת הסת על התוספת.

הלכה כח: הוציאה גט ואין בידה שטר כתובה, אם דרך אותו מקום שלא יכתבו כתובה גובה עיקר כתובה בגט שבידה, ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה כמו שביארנו, ונשבע הבעל שבועת הסת על טענתה ונפטר.

הלכה כט: הוציאה שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות, הוציאה שתי כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת, ואיזו מהן גובה, אם שתיהן שוות בטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה, ואם היה באחת משתיהן תוספת על חבירתה גובה באיזו מהן שתרצה ותבטל השניה.

הלכה ל: הוציאה שני גיטין וכתובה אחת אין לה אלא כתובה אחת, שהמגרש את אשתו והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה. הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל, אם גט קודם לכתובה גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכן לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובה שהרי זכתה בה במיתתו, ואם כתובה קדמה את הגט אין לה אלא כתובה אחת, שעל כתובתה הראשונה החזירה.

הלכה לא: האשה נאמנת לומר מת בעלי כדי שתנשא כמו שיתבאר בהלכות גירושין, ומתנאי הכתובה שאם תנשא לאחר אחר מותו תטול מה שכתב לה בכתובתה, לפיכך אם באה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה להנשא ומשביעין אותה ונותנין לה כתובתה. באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי, אף להנשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זה בחזקת שלא מת ואין דעתה להנשא אלא ליטול כתובה מחיים בלבד. באה ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי נישואין באה, אבל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מתירין אותה ואין נותנין לה כתובה ואם תפשה אין מוציאין מידה.














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter