את תפילתו הראשונה במחיצת הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, לא ישכח אליהו תורג'מן לעולם. היה זה בשנת תשמ"א (1981). הרב נתנאל דרייפוס (ז"ל), מראשי הפעילים של חסידי חב"ד בנתניה, השפיע עליו להצטרף עמו לנסיעה, והשניים הגיעו יחד למרכז חב"ד העולמי בברוקלין, המוכר בשם '770' (מספר הבית של המקום).
 
השעה הייתה תשע בערב. אליהו הצטופף בין החסידים הנדחסים בתוך בית-הכנסת, וכעבור רגע קט נכנס הרבי. בעוד חוגר הרבי את עצמו באבנט, הוא הביט באליהו בעיניים חודרות. אליהו חש כאילו אחז בו שיתוק. גם לאחר שהסיר הרבי את מבטו מעליו, לא הצליח להוציא מפיו את מילות התפילה מרוב אימה.
 
המעמד המרטיט הבא של אליהו היה בחדרו הפרטי של הרבי. אליהו זכה ל'יחידות' – פגישה בארבע עיניים עם הרבי, במהלכה שאל בחרדת-קודש שאלות ספורות וקיבל עליהן תשובות. לקראת סיום, אמר לרבי כי הוא חוזר לישראל. הרבי הכניס יד לכיס הפנימי של בגדו העליון, שלף משם שטר של חמישים שקלים (ישנים) והעניק אותו לאליהו.
 
מזכירו הראשי של הרבי, הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב, הסביר לאליהו כי הגימטרייה של חמישים זו האות נ', ובגמרא נאמר כי מי שרואה אות זו בחלומו יזכה לניסים. "כנראה, הרבי רומז כי צפויים לך ניסים ונפלאות".
 
אליהו שב ארצה, וכמה חודשים לאחר מכן פרצה מלחמת 'שלום הגליל'. כקצין בחיל הנדסה, ציפה אליהו כי יימנה בין המתגייסים הראשונים. אך לא. קצין העיר היה גם הוא מופתע מכך שלא גייסו את אליהו.
 
חלפו יומיים, ועל דלת ביתו התדפקו אנשי המשטרה הצבאית. "אתה עצור בגין השתמטות!". אליהו הוכה בתדהמה. כל הסבריו כי לא קיבל כל צו לא הועילו מאומה, והוא הובל למחנה מעצר בחיפה.
 
בעת משפטו הצבאי, הטיח בו השופט בחומרה כי הוא מואשם בכך שעבר דירה מבלי לעדכן את רשויות הצבא, וכך השתמט מצווי מילואים. אליהו השתומם לחלוטין. "אדוני השופט, שנים על גבי שנים מגיעים עבורי צווי מילואים לדירה בה אני מתגורר כעת! וחוץ מזה, אם אכן עברתי דירה, כיצד בדיוק ידעו להגיע לכתובת הנכונה ולעצור אותי?!".
 
השופט הצבאי נאלם דום. הוא בדק ומצא כי הצדק עם אליהו ונאלץ לזכותו מכל אשמה.
 
משם, נשלח אליהו ישירות אל החזית בלבנון, ושם נעצב לשמוע כי רבים מחבריו לגדוד נהרגו בימים הראשונים למלחמה, בעת שנקלעו למארב. "יתכן מאוד, שכל התהליך המוזר שעברתי נועד לחסוך ממני את הסכנה והתופת", מעריך אליהו. "וזה היה רק הנס הראשון בשרשרת.
 
"בוקר אחד, לאחר לילה מתיש של פעילות צבאית, חזרנו לבסיס שמוקם סמוך לחזית. מלוכלכים ויגעים מיהרו כל החיילים להתקלח. אני, לעומתם, העדפתי להקדים להניח תפילין. אי אפשר היה לדעת מתי תהיה ההקפצה הקרובה, ולפיכך בראש ובראשונה רציתי לקיים את המצווה החשובה.
 
"עמי בגדוד שרת עולה מתורכיה. פיתחתי עמו קשר של ידידות ובהזדמנויות רבות הנחתי לו תפילין. הפעם תפסתי אותו כשהמגבת כבר על כתפו וכלי הרחצה בידיו. 'אחר כך', דחה אותי החבר. 'בוא נתקלח שנינו ואחרי זה נקיים את המצווה עם גוף נקי".
 
"משהו בלתי מוסבר גרם לי להתעקש: 'לא! קודם נניח תפילין ואחרי זה נתקלח'.
 
"לא הועילו ההפצרות של חברי. עמדתי על שלי – והוא 'נכנע'. התרחקנו מאזור המקלחות, והתחלתי לכרוך על ידו את רצועת התפילין. תוך כדי כריכה, החריד את המחנה פיצוץ עז! מסתבר, כי המחבלים טיווחו את המחנה וירו פצצת מרגמה שפגעה ישירות במקלחות וריסקה אותן. נקל לשער מי היה קורה אילו נשארנו שם...
 
"הנס הבא התחולל באחד הלילות הסמוכים. לילה שלם שהינו, שיירת טנקים ונגמ"שים, במרחק שלוש-מאות מטרים בלבד משיירת שריון סורית. פשוט חשבנו שאלה טנקים שלנו גם כן... לפנות בוקר, קלטנו את הטעות – וגם הם זיהו אותנו. הקדוש-ברוך-הוא ברוב רחמיו סייע לנו להיות זריזים מהם והזדרזנו לחסלם.
 
"כמה ימים לאחר מכן שוב נענו בשיירה. הנוהל המקובל הוא שנגמ"שים של חיל הנדסה מפלסים את הדרך לטנקים. אך הפעם משום מה התעקשו הטנקיסטים להקדים אותנו, וקיבלו על כך אישור מהמפקדה הראשית. כאשר הגיע הטנק הראשון לקטע כביש הסמוך לתהום, נחרדנו לשמוע קול נפץ אדיר. מחבלים שארבו בתהום, ירו טיל לכיוון הטנק – אך החטיאו והטיל התפוצץ מטרים ספורים לפני הטנק. מיד השיב הטנק אש וחיסל את המחבלים. אלמלא התעקשות הטנקיסטים להקדימנו, היינו אנחנו שבנגמ"שים בדיוק במקום בו התפוצץ הטיל.
 
"אני בטוח", מסיים אליהו את תיאור שרשרת הניסים, "כי בזכות השטר מהרבי, שהיה צמוד אליי, ניצלנו בכל ההזדמנויות".