ליטאי מובהק וחסיד של כל תלמידי הבעל-שם-טוב. כך הגדיר את עצמו כבר בבחרותו הרב בן ציון סובל, איש ירושלים.
 
הרב סובל נולד במזרח מנהטן (איסט-סייד) לפני למעלה משישים שנה. כנער מתבגר, ביקר לראשונה בחייו בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. 'הציץ – ונפגע'. הוא הפך למעריץ נלהב של הרבי.
 
במהלך השנים זכה להיכנס כמה פעמים אל הרבי לפגישת 'יחידות' (כך נקראת בעגה החסידית פגישה בארבע עיניים עם הרבי). בפעם הראשונה הגיש לרבי פתק עם שמות של אנשים יקרים ללבו, שהיו זקוקים לרפואה שלמה. ביניהם רשם את שמות האדמו"רים מסטמר ובויאן.
 
"מה יש לך איתם?", זיהה הרבי מיד במי מדובר, למרות שהרב סובל כתב רק את שמותיהם הפרטיים ושמות אמותיהם, כפי שמקובל לכתוב בעת בקשה לרפואה. "ומדוע לא רשמת גם את שמו של האדמו"ר מאוז'רוב, שכעת חולה?", הקשה הרבי.
 
"לא ידעתי כי הוא חולה", הסביר הרב סובל.
 
"ואם היית יודע, היית כותב?", התעניין הרבי.
 
"כן", השיב הרב סובל, והעלה חיוך על פני הרבי.
 
בפעם אחרת, הכין הרב סובל רשימה עם כחמש-עשרה שאלות לרבי. הוא שאל את השאלה הראשונה, והמתין לתשובה. אך הרבי שתק, ומכך הבין כי הרבי רוצה שישאל ברצף את כל שאלותיו. לאחר שסיים לשאול, השיב הרבי על כל השאלות בדיוק לפי הסדר שהציג אותן.
 
שנה לאחר מכן, שוב זכה הרב סובל להיכנס ל'יחידות' ושוב הציג סדרת שאלות. ביניהן, הופיעה אחת מהשאלות ששאל בפעם שעברה, משום שלא הבין כראוי את התשובה עליה.
 
כאשר הגיע הרבי בתשובותיו אל השאלה הזו, אמר: "אם אתה זוכר, כששאלת אותי לפני שנה שאלה זו, עניתי לך...". הרב סובל יצא מכליו לא רק מהזיכרון המדהים, אלא בעיקר מהעדינות בה ניסח הרבי את דבריו. הרבי לא הטיח בו משהו בסגנון 'כבר שאלת וכבר עניתי לך', אלא הזכיר בנעימות מה שהיה והסביר את הדברים כך שיובנו כראוי.
 
הרב סובל למד בנערותו בישיבת 'רבי יעקב יוסף'. הייתה זו ישיבה תיכונית ששילבה לימוד תורה לצד לימוד מקצועות חופשיים. התלמידים היו חייבים להצליח בכל מבחן לפחות ב-65 אחוז, ומי שלא עבר את ציון-הסף, חויב ללמוד מחדש קורס במקצוע בו נכשל.
 
כבר אז לא אהב הרב סובל את לימודי החול והתחמק מהם ככל האפשר. למרות זאת, הצליח בזכות כישוריו לעבור את המבחנים בכל המקצועות. אך באחת הפעמים, לקראת מבחן גדול בהיסטוריה, קינן בלבו חשש עמוק. הוא ממש לא ידע את החומר וצפה לעצמו כישלון.
 
פתאום הבריק רעיון בראשו. הוא יבקש את ברכת הרבי. הוא נסע לרבי, קיבל את ברכתו – ואכן הצליח במבחן, נגד כל הסיכויים.
 
בגיל 21, עוד בטרם נישא, הכירה הנהלת הישיבה בכישוריו המבורכים והועידה לו תפקיד חינוכי במקום. באותן שנים הייתה הליכה לאוניברסיטה לשם לימוד מקצוע, צעד טבעי גם ללמדנים והמתמידים שבין בחורי הישיבה. הרב סובל ועוד בחור אחד, היו שניים יחידים מכל הישיבה שחרגו מהנורמה ונמנעו מללכת לאוניברסיטה. "המקצוע שלי הוא ללמוד וללמד תורה", אמר הרב סובל בלהט.
 
את דעתו זו הרבה להשמיע בקרב תלמידי הישיבה, ורבים מהם הסתכלו עליו כעל עוף מוזר. "עזוב את זה", הציע לו תלמיד שהיה מקורב אליו. "אם תחדל לדבר על זה, יתווספו תלמידים רבים אל שומעי לקחך", המליץ לו.
 
אך בעצת הרבי, המשיך הרב סובל לדבר על כך. הרבי אמר לו כי צריך לפחות מחנך אחד בישיבה שידבר בחריפות נגד הליכה לאוניברסיטה ובעד הישארות בין כותלי בית-המדרש. "גם אם בגלל זה נושרים תלמידים מקבוצתך – הרי הם הולכים לרב אחר ומקבלים ממנו השפעה טובה בכל הנושאים האחרים. כך שהם לא ניזוקים".
 
אפיזודה נוספת שחווה הרב סובל עם הרבי קשורה להפצת חסידות. באותן שנים שלחו את שיחות הרבי למנויים, בתוך מעטפות שעליהן הודפסה השאלה המפורסמת של הבעל שם טוב למשיח והתשובה עליה: "אימתי קאתי מר (מתי יבוא כבודו)? – לכשיפוצו מעיינותיך (מעיינות החסידות) חוצה".
 
הרב סובל הראה מעטפה כזו לרבי, ואמר כי אנשים זורקים את המעטפה לאחר שמוציאים את תכולתה, ולדעתו זו בעיה משום שמתבזים דברי-קודש.
 
הרבי אמר כי לא ראה אף פעם מעטפות אלו וביקש מהרב סובל להיכנס אל משרד המזכירות ולדבר איתם על העניין. "כנראה", אמר הרבי, "הם ישאלו רב, והרב בוודאי יגיד כי מכיוון שלא כתוב פה שם-השם וגם לא פסוק מהתנ"ך, זה מותר. אבל בכל זאת תעיר על כך". 
 
אחרי כמה שבועות החלו השיחות להישלח במעטפות ללא הפתגם.