יחזקאל גזית וחברו יצאו משטח הישיבה בלבוש ספורטיבי. מראם העיד עליהם כי הם בדרך לעריכת ריצה קלה. אולם האמת הייתה אחרת לגמרי. זו רק הייתה הדרך שלהם להסוות את יציאתם לשיעור תניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) שהתקיים ביישוב.
 
היה זה בשנת תשל"ז (1977). הנהלת הישיבה התיכונית ביישוב נחלים, בה למדו יחזקאל ורעהו, לא ראתה בעין יפה השתתפות של תלמידים בשיעורים שמחוץ למסגרת הישיבה. לכן לא הייתה לשניים ברירה אלא להסוות את העניין.
 
מה שמשך את יחזקאל לשיעור היה בעיקר מי שמסר אותו. הרב דוד חנזין (ז"ל). משהו באישיותו של הרב כבש אותו והוא לא הרשה לעצמו לוותר על אף הזדמנות להיות במחיצת הרב. זה התחיל בשיעורים והמשיך בביקורים בבית הרב בפתח-תקווה. יחזקאל נעשה יותר ויותר קרוב בדעותיו ובמעשיו לחסידות חב"ד.
 
כעברו תקופה ארוכה, כאשר הרגיש בשל דיו, קם יחזקאל ועשה מעשה: הוא עבר ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד. למעלה משנתיים למד יחזקאל בישיבה, ולאחריהן הגשים חלום ונסע לרבי מליובאוויטש מלך המשיח שבניו-יורק.
 
רשמית, נסע יחזקאל רק לחודש החגים תשד"מ (ספטמבר 1983). אולם עז היה רצונו לקבל רשות מהרבי להישאר ללמוד במקום במשך שנה שלמה.
 
הוריו לא צדדו בעד תכניתו הארוכה. אמו הייתה שריד למשפחה ענפה שנגדעה בשואה, ובכל מאודה קיוותה כי בנה יתגייס לצבא בישראל וידע להחזיק בנשק. היא ובעלה לחצו על יחזקאל שיחזור לארץ ואף 'איימו' כי יכתבו על כך לרבי.
 
"דווקא מקובל עליי", הפתיע יחזקאל את הוריו. "כתבו לרבי, ומה שיורה לי – כך בדיוק אעשה".
 
יחזקאל בעצמו הכניס למזכירות הרבי את המכתב של הוריו, ועוד באותו יום יצאה תשובתו של הרבי: לחזור לארץ מיד למחרת! בנוגע להתגייסות לצבא, הורה הרבי להתייעץ עם רב מורה-הוראה בארץ ישראל.
 
ליחזקאל היה כרטיס פתוח של חברת 'אייר פראנס'. הוא מיד התקשר לברר אם ניתן להעלות אותו על טיסה למחרת. נאמר לו, כי כרגע אין טיסות לישראל בגלל שביתה ברשות שדות התעופה. "אולם יש לך אפשרות לטוס עמנו לאירופה ולהמתין שם לטיסת המשך, ברגע שתיפסק השביתה".
 
לזאת יחזקאל סרב. אין לו מה לעשות באירופה. הוא החליט אפוא להתעכב, עד שתסתיים השביתה בישראל.
 
כעבור יומיים, היה זה יום חמישי בשבוע, פגש בו הרב חנזין, ששהה כמותו בחצר הרבי. "מה אתה עושה כאן?", נזעק למראהו. הרב ידע כי יחזקאל קיבל מהרבי הוראה לחזור לישראל.
 
הניסיון של יחזקאל לתרץ את עצמו עם השביתה, ממש לא הצליח. לדעת הרב, היה עליו לקבל את הצעת חברת התעופה ולטוס לאירופה, כדי לקצר את הדרך לישראל. "הוראה של הרבי מקיימים מיד, עד כמה שניתן!".
 
הנימה הנחרצת של הרב חנזין לא הותירה ליחזקאל ברירה. הוא יצר קשר עם חברת התעופה ועוד באותו יום עלה על טיסה מניו-יורק לפריז.
 
הטיסה עצמה הייתה מאוד לא נעימה. רוב הנוסעים היו מוסלמים קיצוניים, ששיפדו כל העת את יחזקאל במבטים שוטמים. וכאילו לא די בכך – לקראת הנחיתה הודיע הקברניט כי התגלתה תקלה באחד המנועים ועל הנוסעים להתכונן לנחיתת חרום. נחיתת החרום התבצעה במרסיי, ועברה למרבה הנס ללא פגע. טכנאים מקומיים מיהרו לתקן את התקלה, ומשם המריא המטוס ונחת בפריז.
 
בפריז התברר ליחזקאל, כי הסתיימה השביתה בישראל ובעיקרון הוא יכול להמשיך לשם. הבעיה הייתה שבגין העיכוב שנגרם מנחיתת החרום, הוא החמיץ את הטיסה של יום חמישי. לטוס למחרת, בצהרי יום שישי, זה אומר לנחות בשבת, וגם זה כמובן לא בא בחשבון. בלית ברירה, מצא יחזקאל את עצמו מבלה שבת בבית מלון זר ומנוכר, בהמתנה לטיסה של יום ראשון.
 
הרגשת הזרות כמו חנקה את יחזקאל. אפילו יין לקידוש לא היה לו והוא נאלץ להסתפק בפחית קוקה-קולה...
 
במוצאי שבת, יצא יחזקאל לשיטוט בעיר, במטרה למצוא לחפש פנים יהודיות. בעזרת תושבים מקומיים הגיע לבית-כנסת חב"ד ב'פלעצל' (הרובע היהודי). יחזקאל מאוד התרגש להימצא בבית-הכנסת בו התפלל הרבי בעת ששהה בפריז. במקום התקיים שיעור תורה ובסיומו התלווה יחזקאל לאחד הנוכחים, שהזמינו לסעודת מלווה-מלכה.
 
במהלך הסעודה, 'הרוויח' יחזקאל חוויה נוספת. כרוז משטרתי ביקש מכל דיירי הבניין לא לצאת מבתיהם, משום שנמצאה מכונת-תופת ממולכדת מתחת לבניין.
 
יחזקאל מתוודה: "אילו הייתה בי התבונה לציית להוראת הרבי ולעלות מיד על מטוס, הייתי חוסך לעצמי הרבה עגמת נפש: טיסה באווירה קשה, נחיתת חרום, שבת בבית מלון, אימה מפני תופת".
 
כיום נמנה יחזקאל על חברי קהילת חב"ד בצפת. לצבא הוא לא התגייס, כי כך הורה לו רב שאליו פנה על פי הנחיית הרבי. אך הוא עושה מצוות ומעשים טובים רבים למען עם ישראל.