תהליך ההתקרבות ליהדות של ד"ר גד בן-דרור היה די מקביל לתהליך ההתמחות הרפואית שלו. פחות או יותר באותו זמן שהוסמך לשמש כרופא, גם 'הוסמך' והפך לחסיד חב"ד. מאז, כל תהייה או שאלה חשובה בחייו הריץ לפתחו של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – וזכה לקבל הדרכות וברכות.
 
דוגמה מופלאה הייתה בעת ששקל להפחית את היקף העבודה במחלקה הפנימית במרכז הרפואי בנהרייה. תחושתו של ד"ר בן-דרור הייתה כי הזמן שנותר לו להיות עם המשפחה דל מדי, ורצוי להגדיל אותו. אלא שכל בקשותיו בנידון ממנהל המחלקה – נתקלו בסירוב מוחלט. המנהל לא הסכים לקצץ משעות העבודה האיכותיות של ד"ר בן-דרור.
 
המוצא היחיד היה לפנות ל'גורם גבוה' – וזה מה שד"ר בן דרור עשה: הוא פנה אל הרבי וביקש את עצתו וברכתו.
 
לאחר כמה ימים, זכה לקבל מענה ברכה מהרבי, ואז שוב ניגש אל מנהל המחלקה עם אותה בקשה. וראה זה פלא: המנהל הסכים לקצץ לו רבע מהמשרה!
 
כאשר ניסו רופאים נוספים לחקות את ד"ר בן-דרור וביקשו גם הם הפחתה בשעות העבודה – נענו בלאו רבתי. "לא מקובל עליי", פסק המנהל. "אז למה לבן-דרור אישרת?", קבלו העמיתים. "האמינו לי, אינני יודע למה אישרתי לו", התגונן המנהל. ובאמת, מניין שידע – וכי ד"ר בן-דרור גילה לו שקיבל ברכה מהרבי?
 
אבל 'הסיפור הגדול', בלשונו של ד"ר בן דרור, היה דווקא כאשר לא קיבל תשובה מהרבי...
 
מספר ד"ר בן-דרור: "זה קרה כאשר קיבלתי הצעה מהמרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, לנהל את המעבדה המרכזית למחלות זיהומיות. לשם כך נדרש ממני להתמחות באוניברסיטה בדרום-אפריקה במשך כחמש שנים. ההצעה מאוד קסמה לי. כתבתי על כך לרבי וביקשתי את הסכמתו לנסיעה אל היבשת השחורה. אולם כל מענה לא הגיע. ללא ברכת הרבי – היה מנוי וגמור עמי לא לנסוע. התמהמהתי אפוא מלהשיב על ההצעה.
 
"בינתיים יצרו עמי קשר מהאוניברסיטה בדרום-אפריקה ואמרו כי פרופסור מהסגל שלהם נמצא בביקור בישראל, והם היו שמחים שנתאם פגישה בינינו. הסכמתי. בסך הכול, פגישה כזו אינה מחייבת דבר.
 
"הפגישה בינינו התחילה בצורה הכי לא צפויה. השאלה הראשונה ששאל אותי הפרופסור האפריקני הייתה: 'האם אתה חוזר בתשובה?'.
 
"התברר, כי אותו פרופסור יהודי. לאחרונה פרש לגמלאות ובעצם הגיע לישראל כדי להתחקות אחר המשמעות של היותו יהודי ואולי אף להיכנס לישיבה. רשמית, נפגשנו לשיחה רפואית מקצועית, אך לפועל, הנושא הרפואי כלל לא עלה לדיון...
 
"כעבור כמה ימים, התקשרו אליי מהאוניברסיטה לברר אם התקיימה הפגישה. הפרופסור, שלבקשתו קיבל ממני רשימה של מסגרות ללימודי יהדות שעשויות להתאים לו, הגיע עוד באותו יום אל אחת מהן – ונשאר שם. הוא לגמרי שכח ממנהלי האוניברסיטה האפריקנית – וגם אילו זכר, לא היה לו שום מידע מקצועי לספר להם עליי.
 
"המחשבה שעלתה בדעתי היא, כי אולי זו הסיבה שעיכב הרבי את תשובתו אליי. הרבי פשוט רצה שאותו פרופסור יגיע אליי ויופנה דרכי אל הכתובת הנכונה.
 
"המחשבה התחזקה אצלי, כאשר זמן קצר לאחר מכן שבו והתקשרו אליי מבית-הרפואה רמב"ם והודיעו לי, כי החליטו שבעצם אני יכול להתמקצע גם אצלם ולא מוכרח להרחיק נדוד לשם כך עד דרום-אפריקה.
 
"לפועל, חלפו כמה שנים עד שהצעת העבודה הפכה ממשית. היה זה בשנת תשנ"ז (1997). בדיוק באותו זמן נסע לרבי אחד מידידיי, משליחיו של הרבי בנהרייה, הרב ברוך וילהלם. ביקשתי ממנו, כי בעת שיהיה בד' אמותיו של הרבי, יבקש בשמי מהרבי כי יאיר את עיניי וייתן לי סימן האם עליי לקחת את המשרה.
 
"זה קרה בערב שבת, יום למחרת טיסתו הרב וילהלם אל הרבי. אחד מרבני העיר מעלות, מקום מגוריי, בשם הרב גורביץ', עצר אותי לשיחה. למיטב זכרוני, זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחנו. 'שמע, ד"ר בן-דרור', אמר הרב. 'אני למד עכשיו סוגיות של הלכה ורפואה וראיתי דבר-מה שאולי עשוי לעניין אותך: לכל הדעות, כאשר מזדמנת לרופא אפשרות להתמקצע בתחום רפואי מסוים – חובה עליו לעשות זאת!'.
 
"הדם אזל מפניי וממש החוורתי. 'מה קרה?', לא הבין איש שיחי את פשר תגובתי המפתיעה. לאחר שהתעשתי, הסברתי לו כי מבלי שידע, העביר לי דרכו הרבי מליובאוויטש תשובה לשאלתי...
 
"בדיעבד, חישבתי עם הרב וילהלם ומצאנו, כי המפגש ביני לבין הרב גורביץ' ארע בדיוק באותם רגעים בהם הקריא הרב וילהלם את בקשתי לפני הרבי".