בחג הסוכות נהגו בבית-המקדש לשאוב מים ולנסכם על המזבח, וכל הטקס היה מלווה בשמחה לא שגרתית. עד כדי כך שאמרו חז"ל (תלמוד בבלי סוכה נא, א): "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה – לא ראה שמחה מימיו!".
 
חז"ל דייקו בלשונם לומר "מי שלא ראה" ולא "מי שלא שמע" וכיוצא בזה – כי הראייה היא האמצעי האנושי החזק ביותר להתחברות עם חוויות. כדי לקלוט באמת את העצמה שבשמחת בית-השואבה היו צריכים לראותה. שמיעתה מרחוק ובטח קריאת תיאור עליה לעולם לא יוכלו להשתוות לחוויה שבראייתה.
 
אחת העילות לגדולת השמחה הייתה העיתוי. עם ישראל מגיע ובא מיום-הכיפורים – בו הקשר שלו עם הקדוש-ברוך-הוא משול לנישואין. ביום זה מתייחדים עם הבורא בדביקות עילאית והקשר הרוחני עמו מגיע להידוק מיטבי – ואת השמחה הגדולה על כך מבטאים לאורך חג הסוכות, שנקרא "זמן שמחתנו".
 
אלא שככלות הכול, ניתן היה לראות רק את השמחה, אך לא את העילה אליה. כי כל עוד לא באה הגאולה, אנו רק יודעים שביום-הכיפורים קיימת בינינו לבין הקדוש-ברוך-הוא התייחדות מופלאה המשולה לנישואין – אולם איננו רואים אותה. אנחנו לא רואים את המיוחדות שבהתגלות האלוקית הזו אלינו, משום שבכלל איננו מסוגלים לראות התגלויות אלוקיות. רק בגאולה השלמה יתחולל בנו שינוי מהותי שיאפשר לנו לראות גילויים אלוקיים, ואו אז תגענה ההתחברות החווייתית והשמחה שהיא תביא לשיא שלמותן.
 
(התוועדויות תש"נ כרך א עמוד 133)