בשעת בוקר מאוחרת עצר רכב מסחרי ארוך ליד כיכר מרכזית בעיר קינגמן שבמדינת אריזונה. הנוסעים שיצאו מהרכב היו חריגים בנוף המקומי. שני אברכים חבושים במגבעת לבד שחורה, ששוליה הקדמיים משתפלים לעבר פנים מעוטרות בזקן מלא.
 
עוברים ושבים שהביטו בהם נעצרו מלכת כאשר ראו מה השניים שולפים מדלתות הרכב האחוריות: מכונת דפוס. המכונה הוצבה באמצע הכיכר, ושלט בד נפרס על-ידי השניים לאורכו של הרכב: "ברגעים אלה מודפס כאן ספר תניא – ספר-היסוד של חסידות חב"ד – על פי הוראת הרבי מליובאוויטש".
 
אחת מהוראותיו השמימיות של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח היא להדפיס בכל מקום בעולם מהדורה של ספר תניא. הוראה המבוססת על התגלית משמים שנאמרה למייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב, לפיה המשיח יבוא כאשר יפוצו מעיינות החסידות בכל העולם. מעיין הוא מקור של נביעת מים. הפצת מעיינות החסידות, הסביר הרבי, פירושה להפוך כל מקום בעולם למעיין נובע של חסידות. כאשר מדפיסים ספר חסידות בכל מקום – נעשה כל המקום עצמו למקור נובע של דברי חסידות.
 
שלוחי הרבי ראו תוצאות נסיות ומופלאות מהדפסות אלה. הסיפור הבא, שארע עם הרב שניאור זלמן לברטוב והרב יוסף יצחק שמטוב, הוא אחד מהן.
 
מכונת הדפוס הוכנה וחוברה לגנראטור, לוחות ההדפסה הותקנו במקומם, חבילות נייר הוזנו לתוך המכונה ותהליך ההדפסה יצא לדרכו. סקרנים שהקיפו את הרכב זכו להסבר תמציתי לעניין מפי הרבנים הצעירים. "לא, לא החלטנו לפתוח כאן בית דפוס", צחקקו השניים. הם סיפרו לנוכחים על סודו של הספר ועל מטרתו של הצדיק העומד מאחורי המבצע. כמה מעוברי האורח הציגו עצמם כיהודים, ולגברים שביניהם מיהרו השלוחים לעזור להפשיל שרוול ולהניח תפילין.
 
בשלב כלשהו התרכזה במקום קבוצה גדולה שכללה יהודים רבים, ושני האברכים החליטו, כהוראת הרבי, לנצל את העיתוי המתוזמן. הם נטלו חבילת דפים טריים, שאך עתה יצאו ממכבש הדפוס ופתחו בשיעור רחוב קצר. כולם, יהודים וגם גויים הקשיבו בעניין לחובת האדם המובעת בספר, להיאבק ביצרים השליליים ולשאוף בהתמדה להפוך את העולם לסביבה בה הקדוש-ברוך-הוא 'ירגיש בבית'.
 
בשעת צהריים כבר הייתה ההדפסה קרובה לסיומה. השמש יקדה ולא נראו ברחובות אנשים רבים. איש מבוגר, ממושקף, פניו חרושות קמטים, עבר סמוך לרכב ההדפסה. לרגע קלט בזווית עינו את השלט הגדול והליכתו הואטה. הוא כבר התכוון להמשיך בדרכו, כשהרב לברטוב פנה אליו בשאלה סתמית. איזו תחושה פנימית בלתי מוסברת דחקה ברב לברטוב לנסות לפתח שיחה עם האיש.
 
רק כעת שם האיש לב למראם של הרב לברטוב והרב שמטוב. פניו התעגלו בתימהון ובהפתעה, בעוצמה שממש הדהימה את האברכים השלוחים. האיש סקר אותם בעניין רב, אחר השיב על שאלת הרב לברטוב באיטיות, כאילו ניסה להרוויח זמן. מבטאו היה זר. הרב שמטוב גייס מעט חוצפה ושאל את האיש למוצאו. "מגרמניה", אמר.
 
נורה אדומה נדלקה במוחו של הרב שמטוב. הוא כמעט היה בטוח שלפניו יהודי, אך חשש לשאול זאת בצורה ישירה. הרב לברטוב הוא שהחליט לברר זאת בצורה מתוחכמת. "האם ערכו לך אי-פעם בר מצווה?", שאל באיגוף.
 
פיקת גרונו של האיש זזה מעלה ומטה. גם משהו בעיניו השתנה. הוא התקרב פסיעה קדימה, עד למרחק נגיעה מהשניים. "כן, אני יהודי, אם לזאת כוונתכם", אמר.
 
מפלס ההתרגשות עלה. התברר כי האיש ניצול שואה יחיד מכל משפחתו. אחרי המלחמה היגר לארצות-הברית, ומאז לא פגש עוד יהודים מהסוג שהכיר לפני המלחמה, מהסוג שעמדו לפניו כעת.
 
שעה ארוכה גולל לפניהם את קורותיו, את מעללי הגרמנים יימח שמם לו ולכל משפחתו. עיניו יקדו וניכר עליו כי כולו נסער. השניים הקשיבו לו בסבלנות ובהבנה, והניחו לו לשפוך מטען מעיק שנצור בלבו שנים רבות. כשסיים, נראה שהוקל לו.
 
מכונת הדפוס השלימה את הדפסת המשטח האחרון. השמש כבר עמדה לשקוע, בשעה שהאיש הפשיל את שרוולו ובסיוע שני האברכים הניח, לראשונה בחייו, תפילין. כשנתבקש לחזור אחרי פסוקי 'שמע ישראל' נפתחו פתאום כל סכרי לבו ועיניו. הוא פרץ בבכי נסער ונרגש.
 
בטרם נפרד מהם בדרכו לביתו קיבל האיש מהשלוחים עותק של ספר תניא מתורגם לאנגלית, וכן את מספר הטלפון במשרדו של הרב לברטוב. זו הייתה תחילת הדרך. את חג הפסח הקרוב כבר עשה בבית משפחת לברטוב בפניקס הבירה, ועם הזמן התקדם האיש ועבר לאורח חיים יהודי מלא.