בעת הגאולה ישוב ויתגלה הקשר הפנימי שלנו עם הבורא, ואף במידה רבה יותר מאי-פעם – ואז תשוב הקטורת ותועלה בפועל באמצע הדלקת הנרות.
את הקטורת יש להקטיר בבית-המקדש, באותם זמנים ביום שמדליקים את נרות המנורה: בבוקר ולקראת ערב. התורה סומכת שתי עבודות-קודש אלה זו לזו, ומשמע כי אין זה רק עניין של תזמון אלא שיש בין העבודות קשר מהותי.
המילה קטורת נגזרת מהמילה ארמית "קטירא", שפירושה קשר. הקטורת מסמלת את הקשר של היהודי עם הקדוש-ברוך-הוא. זהו קשר אמתי ועמוק ששום דבר לא יכול להעיב עליו, וגם עובדה זו באה לידי ביטוי בקטורת: בעת ההקטרה נותר הכוהן הנבחר למשימה לבדו בהיכל הקודש – אות וסימן להתייחדות הפנימית והטהורה של עם ישראל עם הבורא, ללא שום מעכב ומונע.
בנרות, לעומת הקטורת, יש מוטיב חיצוני. הנרות מסמלים את הפצת אור הקדושה החוצה, מבעד לחלונות המקדש. אולם מכל מקום נכרכה עימם בתורה הקטורת – להורות כי את הקשר העמוק ביותר של היהודי עם השם, המסומל בקטורת, יש להביא לידי ביטוי גלוי ומאיר, כמו הנרות.
בבית-המקדש הקטירו את הקטורת ממש באמצע הדלקת הנרות: לאחר הדלקת חמישה נרות, לפני הדלקת שני הנרות הנותרים. אולם בתפילה כיום מוזכרות הפעולות בסדר שונה: קודם-כול הדלקת כל הנרות ולאחר מכן הקטרת הקטורת.
הסיבה היא, כי בזמן הגלות אין יכולת להביא לידי גילוי ממש את הקשר העמוק המסומל בקטורת, ועל כן לא מזכירים את הקטורת בעיצומה של ההדלקה. בעת הגאולה ישוב ויתגלה הקשר הפנימי שלנו עם הבורא, ואף במידה רבה יותר מאי-פעם – ואז תשוב הקטורת ותועלה בפועל באמצע הדלקת הנרות.
(התוועדויות תשנ"ב כרך ב עמוד 316)