כידוע, ישנו איסור חמור להרוס ולהשחית מקומות קדושים וכל מה ששייך להם (זאת נוסף על האיסור הכללי להשחית דברים, שחל כמובן גם על מבנים). כך נאמר בתורה: "את מזבחותיהם (של עובדי האלילים) תתוצו... (אך) לא תעשון כן (לכל מה ששייך) להשם אלוקיכם" (דברים יב, ג-ד).
 
לאור זאת נשאלת שאלה פשוטה: ידוע הכלל כי כל מה שהקדוש-ברוך-הוא מצווה את עם ישראל הוא גם מקיים בעצמו. כך למדו חז"ל למדו מן הפסוקים "מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו" (תהלים קמז, יט), ו"ושמרו את משמרתי" (ויקרא כב, ט). ואם כן, כיצד נתן הקדוש-ברוך-הוא יד להחרבת בית-המקדש, שנחשבת למעשה אסור? השאלה מתעצמת עוד יותר לאור דברי ירמיה (כט, ה ואילך), שחורבן המקדש נעשה בשליחותו של הקדוש-ברוך-הוא! הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו שלח את נבוכדנצר לעשות מעשה אסור! הכיצד?
 
נכון, שעם ישראל נמצא אז בשפל רוחני שהכעיס מאוד את הקדוש-ברוך-הוא ובכך שהוא "כילה חמתו על העצים ועל האבנים" ניצלו בני ישראל עצמם מכיליון – אבל אין בכך כדי להסביר את הבעיה ההלכתית שבדבר. לנו אסור להרוס מקומות קדושים גם אם תצמח מכך טובה כלשהי לעם ישראל. מדוע אפוא לעצמו הרשה השם להחריב את המקדש?
 
אלא ההסבר הוא, שהריסה לשם בנייה אינה אסורה. "סותר על מנת לבנות" היא פעולה שנחשבת לחלק אינטגרלי מהבנייה ולכן היא מותרת. וזו למעשה מהותו של חורבן המקדש – הריסה לשם בנייה. הריסת הבית השני כדי לבנות במקומו את הבית השלישי. וכפי שחז"ל מנסחים את הדברים בלשון מליצית: "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל (עלה נבוכדנצר, שמכונה בכתוב "אריה", במזל אריה – בחודש אב, והחריב את אריאל, כפי שנקרא בית המקדש) – על מנת שיבוא אריה (כפי שמכונה בכתוב אחר הקדוש-ברוך-הוא) במזל אריה ויבנה אריאל".
 
נמצא, שבנין הבית השלישי הוא תהליך שהחל להתרקם כבר בחורבן הבית השני. הבית השני, שהיה מעשה ידי אדם, נחרב כדי ("על מנת") שבמקומו ייבנה הבית השלישי, מעשיו ידיו של הקדוש-ברוך-הוא, שיעמוד לנצח!