ביום שישי, י"א בניסן, נציין את יום-הולדתו של הענק שבענקים, הרבי מליובאוויטש מלך המשיח. הדמות היהודית הידועה והמשפיעה ביותר במאה האחרונה.
 
מסתבר שכבר מלידתו, לפני 115 שנים, נוצר הרבי לגדולות. על כך מעידה העובדה שבו ביום קיבלו הוריו של הרבי מאת האדמו"ר מליובאוויטש דאז, כבוד קדושת רבי שלום דובער, לא פחות משישה מברקים (!) שהכילו הדרכות מפורטות כיצד לנהוג ברך הנולד. להורים, הגאון המקובל הרב לוי-יצחק והרבנית חנה, לא הייתה אז סיבה לחשוב כי בנם יהפוך ברבות הימים לחוליה החותמת את שושלת הזהב של אדמו"רי חב"ד. כך שדי מפתיעה הייתה ההתייחסות המופרזת של הרבי דאז ללידת הבן.
 
כאשר חלפו 21 שנים ונחתם שידוך בין בתו של האדמו"ר רבי יוסף-יצחק, בנו של האדמו"ר רבי שלום-דובער (שכבר הסתלק מן העולם) לבין בנו של הרב לוי-יצחק – נסגר המעגל. הובן כי רבי שלום-דובער הכיר ברוח-הקודש את ערכו של האור שהפציע בביתו של הרב לוי-יצחק ואמנם חזה את העתיד.
 
***
 
התחקות אחר התפתחותו וצמיחתו הרוחנית של הרבי בדרך אל העתיד הגדול, מגלה כי הן חרגו ממוסכמות רבות. לא רק בקצב ובעצמה שלהן, אלא גם באופי ובסגנון הדרך שנסללה להן. באותן שנים כבר נהגו כל הנערים החרדים להיכנס ללמוד בישיבה – אך הרבי נותר ספון בין כתלי ביתו וערמות ספריו. בהצנע לכת עלה הרבי והתעלה, מבלי שכמעט אף אחד ידע לאלו רמות אדירות של ידע ועומק בתורה הוא מטפס. מבלי שיכירו את תעצומות-הנפש הנשגבות בעבודת-השם שאליהן הוא מעפיל.
 
גם לאחר השידוך עם בת האדמו"ר רבי יוסף-יצחק, כאשר נחשפה לאט לאט אישיותו הכבירה של החתן לפני החסידים והם הביטו עליו בהערצה ובהערכה בלתי-מסויגת – לא לאורך-ימים זכו אז ליהנות מאורו. זמן-מה לאחר הנישואין נטש החתן עם רעייתו את בית הוריה והרחיק נדוד לברלין ופריז, ללימוד באוניברסיטאות! שוב, נקיטת צעד לא שגרתי של הינתקות מהסביבה הטבעית הראויה לכאורה לחתנו של רבי, לטובת מחוזות מרוחקים, פיזית וגם רוחנית.
 
והנה, כל העבר החריג של הרבי לא מנע כעבור שנות דור את התמנותו כמנהיג חסידות חב"ד בדורנו. בדרכו של הרבי אל הכתר נותרו לחסידים כמה משעולים עלומים ובלתי-ברורים – אבל הבינו החסידים כי לא את הכול הם יכולים להבין. הם קלטו כי גם מבלי להבין – זהו מי שכבר מלידתו יועד להיות הרבי.
 
***
 
מינוי כזה של מנהיג עם עבר עלום ובלתי-ברור בחלקו, כבר היה בתולדות העם היהודי. משה-רבינו, בטרם נשלח על-ידי הקדוש-ברוך-הוא לגאול את עם ישראל, בילה חלק נכבד מחייו (לפי דעה אחת בחז"ל, יותר ממחצית חייו!) בארצות מדיין וכוש. מה בדיוק עשה שם כל כך הרבה שנים – לא ברור. מה שכן ברור זה שהוא לא ישב עם כל אחיו בארץ גושן – אלא הסתובב הרחק משם, במחיצת מדיינים וכושים.
 
אך בבוא העת, כאשר הגיע משה לגאול את העם – לא הפריע לאף אחד עברו העלום. האותות והסימנים שנתן הוכיחו לכולם כי הוא שליח האלוקים. הוא זה שעליו ניבאה מרים אחותו: "עתידה אימי שתלד בן שמושיע את ישראל" – גם אם יש חלקים בלתי מובנים בקורות חייו.
 
וזה עוד אחד מהמכנים המשותפים בין הגואל הראשון – משה רבינו, לבין הגואל האחרון – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח, שיבוא ויגאלנו תכף ומיד ממש.