בחג הפסח נזהרים בקפדנות יתירה שלא להיכשל באכילת פירור חמץ. מסיבה זו, נמנעים בקהילות רבות שלא לאכול בפסח "מצה שרויה" – מצה שבאה במגע עם רטיבות מכל סוג שהוא – שמא ישנה פינה במצה שלא נאפתה כראוי, וכעת, כשתבוא במגע עם רטיבות, היא תחמיץ.
 
אך ישנו זמן בו מתירים לאכול שרויה. בחוץ לארץ, שם תקנו חז"ל לנהוג 'יום טוב שני של גלויות', מתירים ואף מקפידים לאכול ביום 'אחרון של פסח' מצה שרויה. אדמו"רי חב"ד ממש 'הידרו' לשרות ביום זה את המצה בכל מאכל.
 
כדי להבין כראוי את סיבת ה'הידור', יש להקדים ולציין הבדל בולט שבין הגאולה ממצרים לבין הגאולה העתידה: בעת הגאולה ממצרים נאמר לאבותינו, כי החמץ "בל ייראה ובל יימצא" (בא יג, ז. יב, יט). אך על הגאולה העתידה לא נאמר איסור כזה. אדרבה –  רמב"ן מביא את דברי חז"ל כי הקרבן היחיד שנמשיך להקריב בזמן הגאולה הוא קרבן 'תודה', שמורכב בין השאר מלחמי חמץ (צו ז, יג). משמע כי לחמץ יהיה מקום לא מבוטל בזמן הגאולה. ובלשון הרמב"ן: "כי בו מצה וחמץ (יחד), כעניין העולם הבא".
 
ההסבר הרוחני לעניין מבוסס על המשמעות של החמץ והמצה: החמץ התופח מסמל ישות וגאווה – השורש לכל התכונות הרעות. המצה הדקה מסמל ענווה והתבטלות – השורש לכל התכונות הטובות. בעת שיצאנו ממצרים, הטוב התגבר על הרע, אך לא הכחיד אותו. ואת ההתגברות של הטוב אנו מציינים על-ידי אכילה בלעדית של מה שמסמל את הטוב – המצה.
 
אך בעת שתתרחש הגאולה השלמה, יתבטל הרע לחלוטין ואף יהפוך לטוב. לכן לא רק שלא יהיה עניין להימנע אז מאכילת חמץ (מלבד בחג הפסח, שימשיך להיות החג שמסמל את מה שהיה במצרים), אלא אדרבה – אכילת החמץ תסמל את העובדה שגם הרע הפך לחלק מהטוב.
 
על 'אחרון של פסח' נאמר כי זהו 'יום שמחתו של משיח'. זהו יום עם זיקה מיוחדת לגאולה השלמה (מכאן נולדה התקנה לאכול ביום זה 'סעודת משיח'). ולכן אדמו"רי חב"ד 'הידרו' בו באכילת מצה שרויה. ההורדה המכוונת כביכול ברף הזהירות מחמץ, מסמלת את הקשר של היום אל התקופה בה הרע, המבוטא בחמץ, יחדל להיות רע ואסור ויהפוך להיות טוב ומותר.
 
מקורות: תניא פרק ל"א. שאלות ותשובות אדמו"ר הזקן סימן ו. ליקוטי שיחות חלק כב, ימים האחרונים של חג הפסח. הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים – "שולחן עורך" ומנהגי שביעי ואחרון של פסח. איגרות קודש לרבי מליובאוויטש מלך המשיח חלק ה עמוד שג.