בגמרא מסופר על סדרת שאלות לא שגרתיות ששאלו אנשי אלכסנדריה את רבי יהושע בן חנניה. כמה מהן עוסקות בטומאת המתים, הנידונה בפרשת השבוע:
 
שאלה אחת עסקה באופן המיתה של אשת לוט: האם גופה פשוט התהפך למלח ואין בו שום טומאה, או שבעצם נותר כאן גוף שבדרך ניסית קיבל תכונות של מלח ואם כן הוא טמא ומטמא. על כך השיב רבי יהושע כי הדיון לא רלוונטי, משום שברגע שהיא הפכה לנציב מלח אין כאן גוף מת ולא משנה מה בדיוק ההגדרה של התהליך.
 
שאלה נוספת הייתה התלבטות לגבי הקימה לתחייה של בן השונמית על ידי אלישע הנביא: האם העובדה שבגופו של הילד לא ניתנה הנשמה שהייתה בו אלא ננפחה נשמה חדשה – אכן מסירה מעליו את היותו מת כתוצאה מהתנתקות הנשמה הקודמת, או לא. על כך ענה רבי יהושע כי ברגע שהגוף חזר לחיות, לא משנה איך – הוא לא מטמא.
 
שאלה אחרת התייחסה למהותה של התחייה – האם הגופים שיקומו לתחייה נחשבים לאותם גופים שמתו, או שהם גופים חדשים לחלוטין שאין בהם שום טומאה. על כך נענו: "לכשיחיו נחכם להם" – עלינו להמתין ולראות כיצד אכן יתבצע תהליך התחייה, כי בכך תלויה ההגדרה ההלכתית של הגופים.
 
לפי גרסה אחרת הושבו, "לכשיבוא משה רבינו עימהם": משה נקבר במדבר יחד עם בני דורו, במטרה שכאשר יקום לתחייה יקומו גם הם בזכותו. באשר למשה – ברור כי גופו לא נרקב כלל ולכן בעת התחייה ייחשב גופו כהמשך לגוף שחי במדבר. הזיקה שיצר רבי יהושע בין משה לבין מתי המדבר מוכיחה כי לדעתו גם תהליך התחייה שלהם יהיה זהה לשלו, וממילא – אכן יידרש מהם להיטהר מהטומאה שחלה עליהם בעברם הרחוק (ממשה עצמו לא יידרש להיטהר, כי הוא תמיד היה טהור).