בבריחתו של יעקב-אבינו מבאר-שבע אל חרן, הוא לן לילה בהר המוריה. שם התגלה אליו הקדוש-ברוך-הוא ואמר לו: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך". ומפרש רש"י: "קיפל הקדוש-ברוך-הוא את כל ארץ ישראל תחתיו, (ובכך) רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו".
 
גם לאברהם-אבינו נאמר ציווי דומה: "קום התהלך בארץ... כי לך אתננה". אברהם נצטווה ללכת ולבטא בעלות על הארץ, "כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו". ההליכה השפיעה ברוחניות שכיבוש הארץ יהיה נוח יותר לבניו.
 
ברם היה הבדל בין אברהם ליעקב: אברהם נדרש לפעולה ממשית – הליכה. יעקב, לעומת זאת, שכב מבלי לנוע והשם קיפל את כל ארץ-ישראל תחתיו. בכך נרמז ליעקב, שהארץ תיכבש לבניו בקלות שדומה לשכיבה על הארץ – מבלי לעשות מאומה.
 
בזמן יעקב הוענק לעם ישראל הכוח לרשת את הארץ ללא כל מלחמה. להגיע לכך שאומות העולם עצמן תודינה כי ארץ-ישראל לפי גבולותיה שנקבעו בתורה הינה נחלת-עולם בלעדית של העם היהודי.
 
לכתחילה, אמור היה עניין זה לבוא לידי ביטוי כבר בכניסה הראשונה של בני-ישראל לארץ, בזמן יהושע בן נון – אולם בעקבות חטא המרגלים ניטלה מהם הזכות הזו ולכן הם נזקקו להילחם על הארץ.
 
בזמן הגאולה השלמה אכן נזכה לכך. הארץ בשלמותה תימסר לרשותנו ללא מלחמה וללא הידיינות. אפילו מאמץ קל ברמה של ההליכה שנדרשה מאברהם – לא יידרש מאתנו. הארץ תינתן לנו כאילו היא מקופלת כולה תחת ידינו – במהרה בימינו ממש.
 
(ליקוטי שיחות כרך כ עמוד 129)