לקראת היציאה ממצרים ציווה הקדוש-ברוך-הוא את בני ישראל שתי מצוות: קרבן פסח וברית מילה. רבי מתיא בן חרש מסביר כי לא היו לבני ישראל זכויות כדי להיגאל, והמצוות האלו נועדו להוות להם זכויות.
 
מדוע היה צורך בשתי מצוות ולא היה די באחת? משום שהזכות להיגאל בנויה משני שלבים: "סור מרע" ו"עשה טוב". קרבן הפסח היה ה"סור מרע". הכבש היה האליל המצרי, ובני ישראל היו עד אז שטופים בעבודת אלילים. שחיטת האליל המצרי כקרבן להשם הייתה התגלמות ה"סור מרע" בשיאו. ברית המילה הייתה ה"עשה טוב" – חתימה בגוף של קשר חיובי ממשי עם בורא העולם.
 
הקדוש-ברוך-הוא ציווה לקחת את הכבשים ארבעה ימים מראש ולשמור אותם בבית (קשורים לרגלי המיטה) עד להקרבתם. המטרה הרוחנית בכך הייתה לוודא ולהוכיח ששחיטת האליל אינה צעד חפוז ולא מחושב, אלא מעשה שקול ששלמים עמו. בני ישראל נכונים להינתק לחלוטין מעבודת האלילים בה היו שטופים ולשחטה על מזבח אמונת ישראל.
 
רבי מתיא בן חרש, שאמר את הדברים, הקים בזמנו ישיבה ברומי. הוא נהג לומר שהגאולה השלמה תלויה דווקא בכך שימצאו יהודים שאין להם זכויות והם שקועים בגלות עד שכביכול ביתם הוא רומי (ולא ירושלים), וילמדו אותם כיצד לרכוש זכויות – לקיים תורה ומצוות.
 
זהו אפוא המסר גם עבורנו: להוסיף במצוות ולהתאמץ להגיע למצב שלא יהיה יהודי אחד שאינו ראוי להיגאל.  כך הגאולה, שעומדת להגיע בכל רגע, תהיה מושלמת.