כל פעולה שיהודי עושה, גם אם מדובר בעשייה שגרתית, חשוב שתתלווה אליה תפילה, כי האמת היא שהתנהלותו של יהודי היא בעיקרה על טבעית. הטבע הוא רק כסות חיצונית, והתפילה מגלה את הכוח העל-טבעי שמניע.
יעקב אבינו שלח את בנימין למצרים בלב קשה, כי כך דרש יוסף מהאחים (לפני שהתוודע אליהם). יעקב הורה לבניו לקחת עמם מנחה לאדון במצרים (ליוסף), בנוסף לכסף עבור רכישת האוכל, ואת דבריו סיים בתפילה: "וא-ל ש-די ייתן לכם רחמים לפני האיש". "מעתה אינכם חסרים אלא תפילה, הריני מתפלל עליכם" (בראשית מג, יד וברש"י).
מעניין שיעקב התייחס אל התפילה כאילו היא דבר נוסף ואחרון שיש לעשות, בעוד שלכאורה היא צריכה להיות דבר ראשון ועיקרי! ובכלל, המילים בהן השתמש יעקב מזכירות יותר ברכה ואיחולי הצלחה מאשר תחינה ותפילה.
ההסבר הוא, שתפילה נאמרת בעת צרה ואילו ברכה היא בקשה לתוספת טובה. מבחינתם של בני יעקב, הם עמדו בעת צרה, כיוון שהם ראו בכל ההתרחשויות עונש על מכירתם את יוסף. אולם בדבריהם ליעקב הם לא הציגו כך את הדברים. הם אף פעם לא חשפו בפניו את אשמתם בהיעלמותו של יוסף ולכן העדיפו לתאר את המצב כמשהו טבעי ולא מרתיע.
על כך השיב להם יעקב, שגם אם אכן כדבריהם זה משהו טבעי ודי בכך שיצטיידו במתנה ובכסף – מכל מקום תמיד צריך גם לשאת תפילה. גם אם זו לא עת צרה, על פי דבריהם – תפילה היא דבר שזקוקים לו תמיד, גם כשנראה שלא זקוקים ליותר מאיחול וברכה.
כל פעולה שיהודי עושה, גם אם מדובר בעשייה שגרתית, חשוב שתתלווה אליה תפילה, כי האמת היא שהתנהלותו של יהודי היא בעיקרה על טבעית. הטבע הוא רק כסות חיצונית, והתפילה מגלה את הכוח העל-טבעי שמניע.
בגאולה השלמה נגיע להתנהלות העל-טבעית המושלמת. אז חיי השגרה יהפכו לרצף של ניסים – כמו ביציאת מצרים ועוד יותר מכך.
(ליקוטי שיחות חלק כה עמוד 227)
