מעלת הסיום היא גם המעלה המיוחדת של קיום המצוות בדורנו – קיום מצוות שיש לו מעמד של 'גימור': אנו אלה שגומרים ומשלימים את עבודת כל הדורות, ובזכותנו אפוא תבוא הגאולה השלמה בפועל ממש, תכף ומיד.
בפרשתנו מופיע הפסוק: "כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות". את המילים 'תשמרון לעשות' מפרש רש"י בדרך של דרש: "אם התחלת במצווה גמור אותה, שאין נקראת המצווה אלא על שם גומרה".
כדוגמה לכך, מביא רש"י את העובדה שאת העלאתן של עצמות יוסף הצדיק ממצרים לארץ ישראל מייחסת התורה לכלל ישראל, למרות שמי שהעלה בפועל את העצמות ממצרים היה רק משה רבינו – משום שמשה לא זכה להיכנס לארץ ולהשלים את המצווה, אלא אחרים מבני ישראל קברו את יוסף בפועל, ולכן נקראת המצווה על שמם.
הכלל שהמצווה נקראת על שם גומרה נכון תמיד, אך הוא מודגש במיוחד במצוות הקשורות לירושת ארץ ישראל. כי המעבר מהמדבר לארץ ישראל מדגיש את ייחודיותן של המצוות המעשיות (שאת רובן לא ניתן לקיים במדבר), ובכל מה שקשור לעשייה בפועל – חשוב במיוחד להשלים את העניין ולא לעצור באמצע.
כך אנו רואים גם בסיפורם של בני גד וראובן. הללו ביקשו לקבל נחלה בעבר הירדן המזרחי ובתמורה התחייבו להצטרף למלחמות כיבוש הארץ בעבר הירדן המערבי. קבלת נחלה בעבר הירדן המזרחי נחשבת כהתחלת כיבוש הארץ, ועל כך אמר להם משה שכמי שמתחילים את מצוות הכיבוש הם גם צריכים לגמור אותה. לפיכך רק לאחר שיקיימו את המצווה עד תומה וייטלו חלק במלחמות עד לסיום הכיבוש של כל הארץ, יוכלו להתיישב בנחת בנחלה אותה ביקשו.
מעלת הסיום היא גם המעלה המיוחדת של קיום המצוות בדורנו – קיום מצוות שיש לו מעמד של 'גימור': אנו אלה שגומרים ומשלימים את עבודת כל הדורות, ובזכותנו אפוא תבוא הגאולה השלמה בפועל ממש, תכף ומיד.
(ליקוטי שיחות חלק יט עמוד 94)