בשירת האזינו מתוארים אירועים קשים שיפקדו את עם-ישראל. מודגש בה, כי כל הפורענויות לא נבעו מעוצמתם של הגויים, אלא אך ורק מפני שכך עלה ברצונו של הקדוש-ברוך-הוא, מטעמים השמורים עמו. החל מהפורענות הראשונה – השעבוד במצרים, שהתרקם רק משום שהבורא קבע זאת מראש – ועד הפורענות האחרונה.
 
התורה מספרת כי לקראת יציאת בני ישראל ממצרים, ביקש מהם הקדוש-ברוך-הוא לשאול מהמצרים כלים יקרים. ומוסבר בגמרא, כי המטרה בכך הייתה שאברהם אבינו לא יבוא בטענות כי לא התממשה ההבטחה "ואחרי כן יצאו (ממצרים) ברכוש גדול". כאשר 600 אלף אנשים (מספר הגברים שהיו אז בבני ישראל) ועוד מספר דומה של נשים יוצאים למסע 'התרמה',  זהו תהליך שמטבעו אורך זמן. סביר להניח, כי לאחר הסבל והיגון שהיו מנת חלקם של אבותינו במצרים, הם היו מעדיפים לוותר על כל הכבודה המצרית ולצאת משם רגע אחד קודם. האם נכון לומר כי רק כדי שאברהם לא יבוא בטענות, עיכב אותם הקדוש-ברוך-הוא במצרים?
 
מוכרחים אפוא לומר, כי כל התהליך יזום משמים, מסיבות הידועות לבורא. הוא זה שהחליט כי המצרים ישעבדו את בני ישראל והוא זה שהחליט כי הם מוכרחים להוציא ממצרים 'רכוש גדול' – ולכן חל העיכוב.
 
כך גם בפורענות האחרונה – הגלות הנוכחית, ש(נכון לרגע כתיבת השורות) עדיין לא נגאלנו ממנה – כל הימצאותנו בה, החוויות המצמררות והמטלטלות והסבל הרב שהיה מנת חלקינו במהלכה, הכול נגזר משמים, מסיבות הידועות לבורא. ואותו בורא גם גזר, כי בסופו של דבר הגלות הזו תסתיים – ואנו נצא ממנה אל החיים המופלאים בגאולה האמיתית והשלמה, תכף ומיד ממש.