היצר יודע שאם ינסה לפתות את האדם שלא לעסוק כלל בלימוד תורה או ובקיום מצוות, לא ישמע לו. לכן הוא מנסה למרר את חייו על-ידי שהוא מפתה אותו לעסוק בדברים טובים, אבל דברים שאינם תפקידו-שלו אלא תפקידו של מישהו אחר.
בפרשתנו פרשת 'שמות', מסופר על כך, שהקושי הגדול של שעבוד מצרים היה בכך שהמצרים מיררו את חייהם של בני-ישראל - "וימררו את חייהם". חז"ל מפרשים, שמירור החיים נעשה על-ידי העבדת בני-ישראל בעבודה שאין לה קצבה ואין בה תועלת, כמו-כן בהטלת עבודת נשים על גברים, ועבודת גברים על נשים.
מכיוון שהתורה היא נצחית, וכל יהודי נדרש לצאת בכל יום מ'מצרים', קיים גם עניין זה של "וימררו את חייהם" בחייו של כל יהודי, ולפעמים מירור החיים מתבטא בעניינים דקים ועדינים. למשל...
פיתוי היצר
לכל יהודי שליחות מיוחדת שלשמה ירדה נשמתו לעולם הזה. כשיהודי ממלא את שליחותו ותפקידו, או-אז הוא חי חיים אמיתיים. אולם כשהוא אינו ממלא את תפקידו, אף שהוא עושה דברים טובים וחיוביים, אלא שלא זו שליחותו המיוחדת - הוא ממרר את חייו. מי שעושה כך שואב מתוך נפשו את הכוחות שניתנו לה לצורך מילוי שליחותה, ומפנה אותם לעניינים אחרים, ועד לדברים שמפריעים לתפקידה...
היצר יודע שאם ינסה לפתות את האדם שלא לעסוק כלל בלימוד תורה או ובקיום מצוות, לא ישמע לו. לכן הוא מנסה למרר את חייו על-ידי שהוא מפתה אותו לעסוק בדברים טובים, אבל דברים שאינם תפקידו-שלו (כיהודי) אלא תפקידו של מישהו אחר.
כפי שרואים עד כמה ברורים ומאושרים - חייו של "אשרי המאמין"...
תורה וצדקה
בכללות עם-ישראל נחלק לשני סוגים: "יושבי אוהל" ו"בעלי-עסק". יושבי אוהל תפקידם לעסוק בתורה. אמנם גם הם נדרשים לעסוק בגמילות-חסדים, אבל עניינם העיקרי הוא לימוד התורה. לעומתם, בעלי-עסק עיקר עניינם קיום מצוות (ובמיוחד - הקשורות לעסקיהם), כולל נתינת צדקה ותמיכה במוסדות... אמנם גם הם נדרשים ללמוד תורה, אבל עיקר עבודתם היא בקו הצדקה.
וכאן עלולה להיווצר תופעת ה'נשמות התועות' - יהודים שאינם רוצים למלא את התפקיד המיוחד שהוטל עליהם, אלא מחפשים הם כל הזמן תפקידים של אחרים. בעל-עסק, שצריך לתת צדקה, מחליט פתאום להאריך בתפילה ולעסוק רק בלימוד התורה. או לחילופין יושב אוהל (בעל כישרון לימודי), שבמקום לשבת וללמוד תורה מחפש לו פעולות של צדקה וחסד...(כשעל פי ה'קבלה' ידוע - אילו השפעות טובות ועצומות יורדות אל העולם - מהתעמקות ויגיעה בתורה...).
מרץ עודף
לעיתים דווקא בעלי 'הנשמות התועות', המתעסקים בתפקידו של הזולת, עושים זאת במרץ ובחיות יתרה (אלא שזה כך רק בהתחלה), ובסופו של דבר מגיעים גם הם ל.."וימררו את חייהם", כי האדם מנצל את חיי נשמתו לדברים שאינם מתפקידה.
לכן היציאה ממצרים, מן המייצרים וההגבלות, הייתה על-ידי קיום הציווי "משכו וקחו לכם צאן" - כאשר בני-ישראל לקחו את העבודה-זרה של מצרים (הכבש, כמו הפרה בהודו) ושחטו אותו בעבור הקב"ה, מתוך מסירות-נפש, בכך כיוונו את כל כוחותיה של הנפש האלוקית (שבאדם) למקומם הנכון, כשדבר זה, הביא אז וגם היום כל אחד ואחת - אל החירות האמיתית, יציאת מצרים.
