עם יציאתם של בני-ישראל ממצרים הם מכונים בתורה בתואר 'צבאות': "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות השם מארץ מצרים". ביציאת מצרים נעשו בני-ישראל לעם. היציאה ממצרים הייתה ה'לידה' כביכול של עם ישראל וכינוי שניתן בעיתוי כזה, נועד בפשטות לבטא עניין מהותי.
 
'צבאות' הוא גם אחד משמותיו של הקדוש-ברוך-הוא. הוא מוזכר לראשונה בתפילת חנה, אמו של שמואל הנביא. בגמרא יש מחלוקת האם 'צבאות' הוא שם קדוש שאסור למוחקו. יסוד המחלוקת נעוץ בכך, ששם זה אינו מופיע בתורה אלא בדברי הנביאים. הוא מבטא התגלות אלוקית פחותה שמותאמת ליכולת ההכלה של הנביאים, והשאלה היא האם גם שם שמבטא התגלות פחותה, מקבל קדושה במידה שמחילה עליו איסור מחיקה (להלכה נפסק כי אכן חל איסור למחוק את השם 'צבאות').
 
בכך שבני-ישראל מכונים 'צבאות' נרמז, כי ברגע יציאתם ממצרים הם הזדככו ונעשו מסוגלים להכיל קדושה ברמה שמתגלית לנביאים. ואכן מספרים חז"ל כי במעמד קריעת ים סוף – סמוך ליציאת מצרים – זכו כל ישראל לגילויי נבואה נשגבים: "ראתה (אפילו) שפחה על הים מה שלא ראה  יחזקאל בן בוזי (הנביא)". גילויים נשגבים אלה פעפעו והופנמו בבני ישראל בתקופת שהותם הארוכה במדבר, ובאמצעותם הם נהיו ראויים ומוכנים להיכנס לארץ ישראל.
 
גם אנחנו – בכל מה שעברנו במשך הגלות הנוכחית מאז חורבן הבית, נעשינו מוכנים וראויים לחיים מושלמים בארץ ישראל השלמה – בזמן הגאולה השלמה, שתבוא תכף ומיד ממש. חיים שיהיו רצופים גילויי נבואה נשגבים, פי כמה וכמה יותר, כמו שכתוב (יואל ג, א): "וניבאו (כל) בניכם ובנותיכם".