"תזכור את יום צאתך מארץ מצרים..."

במשנה מסופר על רבי אלעזר בן עזריה שדן על זמני החיוב במצוות זכירת יציאת מצרים (הנאמרת בפרשת ציצית שבקריאת שמע), וכך לשון המשנה:

"...אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "ימי חייך" – הימים, "כל ימי חייך" להביא הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" – העולם הזה, "כל ימי חייך" – להביא לימות המשיח".

כלומר: מהמילים "ימי חייך", ובפרט "כל ימי חייך", למדים זמנים שונים בהם חל החיוב לזכור את יציאת מצרים. בן זומא מדבר על הימים והלילות, וחכמים מדברים על זמן הגלות וימות המשיח.

במשנה זו באה לידי ביטוי החשיבות העצומה של יציאת מצרים, שגם לאחר שהסתיימה כבר מזמן, וגם בזמן הגאולה האמיתית והשלמה – יש עדיין עניין לזכור את יציאת מצרים. מה היא הסיבה בגללה מקבלת יציאת מצרים חשיבות כה גדולה?

כתוב על כך ב'ספר החינוך', ובמקורות נוספים, שבגאולה זו החל ('נפתח') עניין הגאולה, ובני ישראל הפכו מעבדים לבני חורין, ושייכים לה' באופן נצחי ומוחלט (=עבדי ה').

גם בלילה וגם ביום

גם בעבודת האדם את קונו יש 'יציאת מצרים' - "בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". פירושה של יציאת מצרים זו היא, לצאת מההגבלות שמגביל הגוף והעולם הזה, ולהתאחד עם הקב"ה על ידי קיום תורה ומצוות. ב'יציאת מצרים' רוחנית זו ישנם 3 שלבים ודרגות הבאים לידי ביטוי במשנה: א'- להזכיר את יציאת מצרים ביום – בזמן שאור ה' מאיר והכל 'בסדר' – במצב כזה ברור שצריך האדם לעבוד את ה' כראוי, ולצאת מכל ההגבלות של עולם הזה.

ב'- להזכיר יציאת מצרים בלילות: גם כשאור ה' אינו מאיר, ויש חושך רוחני וגלות – עדיין  יש לעבוד את ה' תוך כדי יציאה ממגבלות והפרעות העולם הזה.

ג'- חכמים מחדשים שאפילו בימות המשיח צריך להזכיר יציאת מצרים. כלומר: חלק מדין זכירת יציאת מצרים היום בגלות זה להכליל בזכירת גאולה זו גם את ימות המשיח. ויתרה מכך: גם בזמן הגאולה, בימות המשיח, יזכרו את יציאת מצרים – שכן, למרות המעלה המיוחדת של ימות המשיח, יש בגאולה של יציאת מצרים מעלה וחידוש שאין בגאולה הסופית.

כתוב במדרש, שאילו זכו בני ישראל, הרי גאולת מצרים הייתה מסתיימת מיידית ב... ביאת משיח! הסיבה שלפועל יש הפסק כה גדול של זמן בין שתי גאולות אלו היא שדברים צדדיים התערבו והפריעו את התהליך, אך למעשה מדובר על גאולה אחת שלמה, שגם בזמן ה'רווח' שבאמצע הרי גאולת מצרים היא הגאולה העתידה, ופנימיות העניין של הגאולה העתידה היא גאולת מצרים.

ומה ההבדל ביניהם? שבגאולת מצרים היה עדיין הרע שבתוך בני ישראל בכל תקפו, והייתה אז העבודה לאלץ אותו להשתעבד לטוב, עבודה השייכת לעולם כפי שהוא מוכר לנו. אולם בגאולה העתידה לא יהיה רע כלל, ואין קשר בינה לבין המציאות הגלותית המוכרת לנו. היא מנותקת מהעולם הזה ומהעבודה בה חשק ה' שנעשה פה, ורק הקשר שלה ליציאת מצרים (בתור רצף אחד של גאולה) – 'מקשר' אותה לסוג עבודה זה.

להביא לימות המשיח

אם כן, למעשה, חכמים מחדשים לנו שגם כעת בחושך הגלות, קיים העניין של "להביא לימות המשיח" – שגם בגלות, קיימת הדרגה הטמונה ביציאת מצרים – "ימות המשיח", הגאולה השלימה שאין אחריה גלות. זכירה זו בזמן הגלות לא רק מכניסה את ימות המשיח פה בעולם, אלא אף מביאה את ימות המשיח עצמם – בגאולה האמיתית והשלמה.

המפרשים מספרים לנו כי רבי אלעזר בן עזריה אמר משנה זו ביום שנתמנה לנשיא במקום רבן גמליאל. המיוחד במשנה זו (שלכן בו ביום שנתמנה לנשיא אמר אותה), שהיא מבטאת את תפקידו של הנשיא: לקשר ולאחד את כל אחד ואחת מישראל, ושל כלל ישראל, את "כל ימי חייך" – כל העניינים של היהודי – עם גאולה בכלל, ועם הגאולה האמיתית והשלמה – בפרט.

המעניין הוא, שגם רבן גמליאל, שהוסר אותו היום מנשיאותו, הסכים לשיטה זו, למרות שדרך לימודו הייתה שונה:

בזמן שרבן גמליאל היה נשיא, העמידו שומר בפתח בית המדרש, שתפקידו היה למנוע כניסת תלמידים שאינם בדרגת שלמות מוחלטת, שכן שיטתו הייתה כמו שיהיה לעתיד לבוא – אין רע וטומאה כלל. אולם, רבי אלעזר בן עזריה ביטל זאת, שכן הוא הרי סובר שיש 'להזכיר יציאת מצרים בלילות' ואף ב'ימות המשיח' (כלומר שגם במצב של חושך רוחני, גלות וחוסר שלמות, ניתן וחובה להגיע למצב של 'יציאת מצרים' ולגאולה השלמה), ובעקבות ביטול השומר הזה בפתח – נוספו מאות ספסלים של תלמידים. ולמרות זאת, רבן גמליאל הצטרף גם הוא ללימוד, ובכך סייע לשיטתו של רבי אלעזר בן עזריה – לקשר כל אחד, בכל מצב, ל'ימות המשיח'.

ומה בקשר לפרשת השבוע?

אותו רעיון – שהגאולה למעשה טמונה כבר בכל מקום, גם בתוך הגלות עצמה – מופיע כבר בפרשת שמות:

הפרשה מתחילה במילים: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", והמדרש מסביר על כך: "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", וממשיך לפרט איך כל אחד משמות השבטים רומז על הגאולה. כלומר: לשם מה הוזכרו בפרשתנו שמות בני יעקב, והלא הם נמנו כבר בסוף חומש בראשית? אלא שכאן התורה מזכירה אותם שוב על שם הגאולה, וכל אחד מהשמות רומז באופן אחר לגאולה, עד ששמו של יוסף רומז לגאולה העתידה – בבית המקדש השלישי.

אבל בפרשה אין כל תזכורת לגאולה! להפך – היא מספרת על השעבוד והגלות במצרים, אז איך אפשר לומר שכאן הם מוזכרים על שם הגאולה, ועוד הגאולה העתידה?

אלא הכוונה היא שבירידה למצרים ולגלות יפעלו ויגלו בני ישראל איך המצב הזה עצמו הוא גאולת ישראל. 'על שם גאולת ישראל'! לא מדובר על הכנה לגאולה, אלא על שלב בגאולה עצמה. השלב בו ישראל 'פועלים' את גילוי האלוקות בתוך מצרים עצמה, בתוך הגלות, עד ל"כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".

ה' יפקח לנו את העיניים ונראה

ההוראה שאנו למדים מכל זאת באשר להבנת המצב השורר כיום: כעת אנו במצב שהכל-הכל מוכן כבר לגאולה. עברנו את תקופתו ופעולותיו של רבי אלעזר בן עזריה, אנו מצויים אחרי כל מה שפעלו כל צדיקי ישראל שבכל הדורות, ולאחר פעולותיהם של כל נשיאי חב"ד לדורותיהם (המיוחסים לבית דוד משבט יהודה) שפעלו גם הם לקרוב הגאולה. ההכנות הסתיימו.

המצב כרגע הוא כמו של חיילים שסיימו אפילו לצחצח את כפתורי המדים לקראת המסדר, אז וודאי שכבר הגיעה בפועל 'גאולת ישראל'! אלא מה, אנו לא רואים זאת? כי נשאר רק הצורך שה' יפקח לנו את העיניים כדי שנראה שכבר יש לנו כל זאת כאן.

ומשלב זה עוברים, כנשמה בגוף בלי שום הפסק חס ושלום, להמשך של חיים בימות המשיח, כאשר הרגע האחרון של הגלות הופך לגאולה, ובתוך הלילה רואים את 'גאולת ישראל'.