"בהעלותך את הנרות", מצטווה אהרון הכהן בפרשה, מצטווה גם כל אחד מאיתנו להדליק אור בעולם.

למה לא "בהדליקך"? למה "בהעלותך"?

רש"י מסביר: הכהן צריך להדליק את הנר "עד שתהא השלהבת עולה מאליה".

יש פתילה? יש. יש שמן? יש. אבל אור אין. תבוא, תדליק - עכשיו הנר כבר דולק ומאיר בעצמו.

בשבוע שעבר כתבתי על המשימה האנושית הגדולה, הכוח המיוחד של מתן תורה - לחבר את ה'מטה' עם ה'מעלה', את העולם עם אלוקות.

ומאז -

יהודי מקיים מצווה עם דבר פיזי - הוא מזכך את הפיזי עד שהפיזי עצמו הופך קדוש!

בעצם, רק כוח אלקי, שיכול להכיל שני הפכים, יכול לחבר קדושה לגשמי. ואלוקים נתן לנו את הכוח האדיר הזה!

להתנתק ולהתנזר מהעולם ולמדוט באיזה אשרם נידח כדרך להתעלות רוחנית? ממש לא. עשה את העולם עצמו קדוש!

אתה לוקח עור בהמה, כותב ספר תורה. עכשיו הספר עצמו קדוש. אתה מנשק את המזוזה שבפתח, בכוח שלך היא קיבלה את הקדושה. סוכה, ציצית, נר שבת, תפילין - בכל מצווה אתה מחבר את העולם אל הבורא.
 
 וזה עובד הלאה, לא רק במצוות, אלא בכל צעד בחיים שלך.

"כל מעשיך יהיו לשם שמים": לעשות כסף - בשביל לתת ממנו צדקה ולחיות ממנו כמו יהודי. קניה בסופרמרקט - כדי להכין ארוחה כשרה, טלפון - כדי להגיד איזה מילה טובה למישהו, מוזיקה - לעבוד את ה' בשמחה, כוס קולה קרה - לברך עליה ברכת "שהכל נהיה בדברו".

אין שטח סתמי…

"בכל דרכיך - דעהו" - בכל צעד שלך אתה יכול להעלות בעולם שלהבת, עד ש'תעלה מאליה', לחבר את עצמך ואת העולם אל אלוקים.

(באדיבות חב"ד הודו)