יז סיון התשע"ט (20.06.2019)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

"טל הבדולח" – טל התחייה
תהליך הטהרה המקובל מטומאת מת הוא באמצעות הזאה מ'מי חטאת' – מי מעיין שבהם מעורב אפר משריפת פרה אדומה. בלשון הזוהר מכונה התערובת הזו "שיורי טלא דבדולחא" – שאריות מטל הבדולח. 

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




נגאל ונירפא!
ברגע שהגאולה צריכה לבוא, יגאל הקדוש-ברוך-הוא את כולנו, כל אחד במצבו הרוחני האישי המחמיא יותר או המחמיא פחות. לאחר מכן הוא  יטהר וירפא את נשמותינו מהבעיות שנותרו.



|
שתפו:  
חבד » פרשת השבוע


מדליקי הפנסים
את אינך צריכה להיות העתק מצולם של מישהי אחרת כדי להיות יהודיה טובה. מה שקובע הוא, האם הודלקת? אם את מוארת, ואת מאירה את סביבתך כמנורה של יהדות, אזי דרכך טובה וראויה.  

נחמה גרייזמן
ג סיון התשע"א (05.06.2011)

חב"ד

אלו מכן שהיה להן קשר קרוב עם הרבי או עם שלוחיו, יודעות כי נושא עיקרי בחסידות חב"ד הוא הרעיון שאתה חי למען הזולת ולא למען עצמך. רעיון זה מרומז ב"הדלקת הפנסים", ביחוד כפי שהוא קשור להנחלת התורה לאותם יהודים היודעים פחות ממך, וכן לשיתופם בשמירת המצוות, שעד עתה לא נהגו לשמרן. כמאמר הפסוק, "נר מצוה ותורה אור". לדעתי, זהו היסוד והעיקר בתנועת חב"ד.

השבוע, פותחת הפרשה בהוראות שניתנו לאהרון לגבי הדלקת המנורה במשכן.

המנורה במשכן ובבית-המקדש היתה בת שבעה קנים. עבודה עיקרית בעבודת יומו של אהרון, הכהן הגדול, היתה הדלקת המנורה. הפסוק מתאר את הדלקת המנורה במינוח בלתי רגיל - "בהעלותך את הנרות" - ולא במינוח הרגיל "בהדליקך את הנרות", שאנו משתמשים בו לגבי נרות השבת. רש"י מבאר זאת בעובדה שהכהן היה צריך להיטיב את הנרות עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

בהסתמכו על פסוק בזכריה המשווה את ישראל למנורת הזהב, מסביר האדמו"ר הזקן, שכל אחד משבעת קני המנורה מקביל לאחת משבע המידות העליונות: חסד, גבורה, תפארת, וכו'. כמו כן מקבילים שבעת הקנים לשבעת הצדיקים (הרועים) המאירים את כל הדורות. ואף כי הם שייכים כולם לכל יהודי, בכל זאת, לכל יהודי יש קשר מיוחד לאחד מהם מצד שרש נשמתו. במלים אחרות, כל אחד מאתנו קשור במיוחד למידה מסוימת ולצדיק מסוים.

אחת המסקנות שעלינו להסיק מזה, אומר הרבי, שישנם כמה שבילים ביהדות. יש שבע דרכים שונות. לא כולנו עשויים בתבנית זהה, ואין הכוונה שכולנו נהיה אותו דבר. בדיוק כפי שישנן שבע מידות בסיסיות, והיו שבעה צדיקים, כך יש גם שבע דרכים לגיטימיות ותקפות להיות מנורה להאיר. את אינך צריכה להיות העתק מצולם של מישהי אחרת כדי להיות יהודיה טובה. מה שקובע הוא, האם הודלקת? אם את מוארת, ואת מאירה את סביבתך כמנורה של יהדות, אזי דרכך טובה וראויה. התורה מלמדת אותנו זאת מן העובדה שלמנורה אין קנה אחד אלא שבעה קנים, כך שכולם יכולים להיות הם עצמם ולעבוד את ה' על פי אישיותם ודרכם, בתנאי שיאירו את העולם כרצון ה'.

החלונות של בית-המקדש היו מאד בלתי רגילים. ברוב המקרים כאשר בונים בית, עושים את החלונות באופן כזה שהאור מן החוץ יכנס לתוך הבית. אך בבית המקדש נבנו החלונות באופן כזה, שהאור שהיה בפנים, האיר החוצה, אך לא ההיפך. דבר זה, אף הוא משמש לקח לכל יהודי - שאין להיות מושפע מן העולם שבחוץ וממה שיש לרחוב להציע. אדרבה, יהודי צריך להדליק את המנורה של עצמו ולהאיר את העולם שמסביבו, ואף את הרחוב שבחוץ.

יש פסוק האומר, "נר ה' נשמת אדם". נר, אפשר להדליקו או לא להדליקו. במלים אחרות, יתכן שיש בך פתילה ושמן וכל הנחוץ כדי להיות מנורה, אלא שעדיין לא הודלקת! הנשמה אינה אלא אור פוטנציאלי, היא עדיין איננה אור בפועל, עד שתדלק כשלהבת העולה מאליה. כיצד מביאים את השלהבת הזאת לידי מימוש? לפעמים, זקוקות נשמות מסוימות לסיועו של הזולת. יש נשמות שכבר הודלקו, מפני הדרך שבה נולדו והמשפחה שבה גדלו. אנשים אחרים, בגלל סיבה כלשהי, פשוט עדיין לא הודלקו. לכן אומרת התורה שאנו זקוקים לאהרון, אנו זקוקים לכהן, שהוא הנו מנורה מצד עצמו, שיבוא וידליק את אותן נשמות של יהודים שלא הודלקו עדיין.

באיזה אופן ניתן להדליק יהודי אחר? הרבי מסביר שאדם צריך להדליק את הזולת באופן של "בהעלותך" - להרימו ולהיטיבו עד שידלק מעצמו! כפי שכל אשה יודעת, שכאשר היא מדליקה נרות שבת, לפעמים ישנו נר אחד עקשן שהוא כבה ברגע שאת מסלקת את הגפרורים. ואז את צריכה לנסות שוב, וזה כבה שוב. ואת חייבת לחזור ולהדליקו שוב ושוב, עד שהשלהבת עולה ומתייצבת כמו כל הנרות האחרים ורק אז את יכולה ללכת. לפעמים את חייבת אפילו להשאר על יד הנרות לרגע, כדי להיות בטוחה שכל הנרות עומדים להמשיך לבעור ולא יכבו. זו המשמעות של "בהעלותך".

הרבי מסביר את דברי רש"י שהכהן היה צריך להיטיב את הנרות עד שתהא השלהבת עולה מאליה: אהרון נצטווה לא להסתפק בהדלקת המנורה, ולמהר לעשות עבודה אחרת המחכה לו בבית-המקדש, אלא להדליק את המנורה ולדאוג שכל שלהבת תעלה באופן עצמאי. לכן נאמר "להעלות" ולא "להדליק". אין להתנער מאחריות - "הדלקתי את זה; אין זו אשמתי שהנר כבה!" ההוראה היתה להדליק באופן כזה שלאחר ההדלקה, הנר ימשיך לדלוק באופן עצמאי.

מהי ההוראה שאנו לומדים מזה? אחרי הכל, זו תורת חיים, והוראותיה שייכות לכל יהודי. ההוראה היא זו: כאשר את פוגשת יהודי הנראה כנר שלא הודלק, אל תאמרי, "אה, באמת, זה עצוב מאד. כמה חבל! אולי זה לא אשמתו בכלל". זה אינו מספיק. את יכולה וחייבת, לעשות משהו בנידון. את יכולה להדליק את המנורה. אך אל תדליקי סתם ותברחי. עמדי שם לרגע עד שתהיי בטוחה שהאור לא יכבה!

פעמים רבות, כאשר אנשים עושים את צעדיהם הראשונים ביהדות, רגליהם כושלות והם חסרי בטחון. אם את בורחת, הרי שהשלהבת שזה עתה הודלקה עלולה לכבות. אדם העושה צעדים ראשונים זקוק לתמיכה, הוא זקוק לעידוד עד שיוכל לעמוד ולדלוק בכוחות עצמו. רק כאשר את בטוחה שאדם זה חזק דיו במחויבותו ליהדות, רק אז את יכולה לעזבו ולהמשיך אל הנר הבא. זו היא ההוראה הנצחית לכל יהודי.

הזכרנו קודם שישנם שבעה שבילים, שבע דרכי גישה אל היהדות. הרבי נותן שתי דוגמאות: יש דרך האהבה ויש דרך היראה. כל אחת בודאי מכירה את שתי הגישות. כולנו הלכנו לבית-ספר ומן הסתם התנסינו בחוויה של לימוד אצל מורה המלמד מתוך אהבה. הילדים אוהבים מורים כאלה, כי המורים אוהבים אותם. ישנה תחושה של שמחה והילדים משתתפים ברצון. אך כולנו גם חווינו את המורים שהפעילו משמעת קפדנית. אם עשית תנועה מיותרת, נשלחת החוצה. שני סוגי המורים היו קודם כל מורים, והם ניסו לעשות את אותו דבר - ללמד את הילדים. אך היו להם גישות שונות. אלה נקטו באהבה ואלה, בהטלת יראה. את יכולה לומר, מה זה משנה? עשו זאת באהבה, עשו זאת בהטלת יראה, העיקר שתשיגו את מטרתכם. מה ההבדל אם משתמשים בשיטה זו או אחרת.

אולם, הרבי אומר שיש הבדל. ואף כי הדרך להדליק נשמה יהודית על ידי הטלת יראה, היא לגיטימית, בכל זאת, כמה טוב יותר ונעים יותר כאשר מדליקים דרך אהבה. 

יש סיפור מן הימים הראשונים למנהיגותו של הרבי. יהודי אחד, לא חסיד, נפגש עם הרבי וכל כך התרשם ממנו עד שהעיר, "חושש אני שהנני עומד להיות אחד מחסידיך!" הרבי ענה, "מוטב שתעשה זאת מאהבה ולא מיראה!"

למה שנבחר בדרך שהיא חמורה וקשוחה המחדירה רגש של פחד ורתיעה, בזמן שאנו יכולים גם לבחור בדרך אחרת, שהיא דרך של אהבת ישראל? הבה נתבונן באהרון הכהן עצמו, אומר הרבי. הוא היה הכהן הראשון, והיה הראשון להדליק את המנורה, ולכן הוא צריך להיות עבורנו אב-טיפוס, לשמש לנו דוגמה. כנאמר בפרקי אבות: "הוי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה!" אהרון הכהן, הראשון שהדליק את המנורה, מלמד כל יהודי כיצד עליו לנהוג כשהוא בא להדליק את נשמתו היהודית של הזולת. "אוהב את הבריות" - הוא לא אהב רק תלמידי חכמים שהיו בדרגה שלו, או רק יהודים שהקפידו לשמור קלה כחמורה. היתה בלבו אהבה גם לאלה שהתורה מכנה אותם "בריות, ברואים". מה היא בריה? אין זה כינוי מחמיא ביותר. מדוע משתמשים בו כאן? "פרקי אבות" מלמדנו שיש אנשים מסוימים שקשה לנו למצוא בהם מעלה כלשהי. אין להם כל מעלה שמציינת אותם. הם אינם מלומדים, התנהגותם איננה ראויה, ואישיותם איננה כפי שצריכה להיות. הדבר היחיד שנוכל לומר לזכותם הוא שה' ברא אותם. מסיבה כלשהי שאינה ידועה לנו, ה' החליט שה"בריה" הזאת ראוי לה שתברא. זו משמעות הכינוי בריה. והנה, אפילו אדם כזה היה אהוב על אהרון הכהן.

מה עשה אהרון עם אנשים אלה? הוא לא הרים ידים ביאוש ואמר, "מה כבר אפשר לעשות עם בריה כזאת? הוא לא אינטיליגנטי, על אישיותו אין מה לדבר..." אדרבה, אהרון קירבם אל התורה!

הרבי מציין נקודה נוספת: אהרון קירב אותם (את הבריות) אל התורה, ולא כפי שרבים היו רוצים לעשות, לקרב את התורה אליהם באופן של דילולה ומהילתה במים. "מצוה זו איננה בשבילך, היא מדי קשה. המצוה ההיא איננה מודרנית ומצוה זו איננה נוחה. עשה רק מצוה אחת או שתים, זה יספיק. עוד לא הגעת למדריגה כזאת גבוהה. מספיק שתעשה מצוה אחת או שתים ואתה כבר יהודי טוב". איזה מין שקר הוא זה. אינך יכול לומר ליהודי שזו כל התורה כאשר הדבר אינו כן.

המסר של אהרון הוא, שצריך לשאוף להביא את הזולת אל התורה. כמובן שיש לעשות זאת לאט לאט, בהדרגה, ולא בן-לילה. אל תשפוך עליהם את כל התורה ברגע אחד, אלא הובל אותם בעדינות אל התורה. אמור להם, "היום נתחיל במצוה אחת. יש עוד מצוות, אך זה יספיק להיום. ומחר עוד קצת". יש להובילם בכיוון של התורה, אך חלילה לגמד את התורה שתתאים למידתם. כל יהודי יש לו חלק בתורה וכל יהודי ראוי ומגיע לו שיהיה קרוב אליה משהיה. יש עוד כמה הנהגות הקשורות עם הדלקת המנורה בבית-המקדש. הרבי מסביר כיצד כל אחת מהן שייכת אלינו בבואנו להדליק נשמה של יהודי. ראשית: בכל יום היו צריכים לנקות את המנורה.

המנורה דלקה כל הלילה. ובבוקר, כשכל הנרות חוץ מאחד כבר דעכו (אותו נר נשאר דולק באופן ניסי עד שהגיע זמן הדלקת המנורה), היה צורך להסיר את הפתילות ושאריות השמן. זה היה נקרא "הטבת הנרות" משורש המלה טוב, לעשות את המנורה טובה ונקיה. באופן פאראדוכסאלי, ניקוי המנורה והכנת הפתילה והשמן, הנראים כעבודה מלוכלכת, נעשים על ידי הכהן, ואילו השיא של כל ההכנות האלה, ההדלקה עצמה, אינה חייבת להיעשות דוקא על ידי כהן. כל עוד היה אהרון חי, היתה מצות ההדלקה נתונה לו. אך לאחר מותו, ההדלקה כשרה גם בזר ואינה צריכה להיעשות דוקא על ידי הכהן הגדול ואף לא על ידי כהן הדיוט, העיקר שהניקוי וההכנה יעשו על ידי כהן דוקא. דבר נוסף, מקום הדלקת המנורה היה בהיכל, אחד המקומות המקודשים ביותר בבית-המקדש. היינו חושבים שאולי צריך להדליק את המנורה בחוץ, כדי שאנשים יוכלו לראותה, כמו בנרות חנוכה. מדוע היתה צריכה להיות ספונה בפנים, במקום חבוי? אחרי הכל, ה' איננו זקוק לאור!

הרבי מסביר שבכל אחד מן הפרטים האלה יש הוראה עבורנו. ההוראה הראשונה היא שהדלקת המנורה, עבודת הדלקת הנשמה היהודית אצל מי שעדיין לא הוצת, אינה חייבת להיעשות דוקא על ידי רב או תלמיד חכם. אינך צריך להיות צדיק ואפילו לא כהן כדי לעשות זאת. כהן, בהקשר הזה, מסמל את האדם המסור כל כולו לתורה. כאשר בית-המקדש היה קיים, היו אנשים שהתעסקו בעבודת ה' כל ימי חייהם - אלה היו הכהנים. היום אין הדבר כן. כיום אנו מוצאים כהנים העוסקים בכל מקצוע שהוא. אך באותם הימים, שבהם היה קיים בית מקדש או המשכן, הכהנים התפנו מכל עיסוק אחר ועבדו אך ורק בבית-המקדש, בלימוד תורה והוראתה לאחרים. הכהן היה סמל לאדם שחייו מסורים ומוקדשים לגמרי לתורה. אינך חייב להיות אדם כזה כדי להצליח להדליק את הזולת. אפילו מי שאינו כהן, ואפילו יהודי פשוט ורגיל כמוני וכמוכן, יכול לעשות זאת.

לא כל השלוחים הנוסעים להונג קונג, מרוקו, אוסטרליה או כל מקום אחר בעולם, הם בהכרח, כישרוניים, או אנשים מבריקים. רבים מהם הנם אנשים פשוטים ורגילים כמוכן וכמוני. אף על פי כן הם מצליחים. מדוע? הרבי מסביר שהם מצליחים מכיון שהכהן עשה כבר את עבודת הכנת המנורה עבורם. במלים אחרות, מאותו רגע שהכהן גמר להכין את היסודות, אזי האיש הרגיל, ה"ישראל", יכול להדליק את המנורה.

מדוע אין ה"ישראל" הרגיל יכול גם להכין את המנורה? לפעמים, קשה לאיש רגיל להחליט בדיוק כיצד לעשות את עבודתו. נניח שאתן רואות אדם שאיננו נראה כמעוניין בשמירת מצוות. אתן עלולות לחשוב, "אדם זה אינו מעוניין במצוות אז אולי נשכח ממצוות, נתחיל ללמוד אתו תורה ונשאיר את זה ברמה הזאת, ברמה האינטלקטואלית". האם זה הדבר הנכון לעשות או לא? ומה לגבי אדם שרק סוג מצוות אחד מדבר אליו? האם עלינו להתעלם מן הסוג שאיננו מושך אותו? 

שאלות רבות מתעוררות במהלך הנסיון לקרב יהודי שאין עליו עול תורה ומצוות. מסיבה זו אומרת לנו התורה שהטבת הנרות, ניקוי והכנת המנורה, חייבת להיעשות דוקא על ידי כהן. אנו זקוקים להדרכתו של מי שהוא כהן, המוקדש כל כולו ליהדות, מי ש"תורתו אומנותו". הוא יכול לומר לנו, "התחילו במצוה זו, או התחילו במצוה אחרת. עשו זאת כך, או עשו זאת אחרת; אם יש לכם שאלה בואו אלי". עובדה זו משנה את כל המצב ונותנת ל"ישראל" הרגיל את היכולת להצליח.

אומר לכן כיצד אני מבינה זאת בהקשר של זמננו המודרני. אלו מכן הבאות לשיעור זה בקביעות, כבר יודעות שהרבי מורה מפעם לפעם הוראה כלשהי. "עשו דבר זה, עתה עשו דבר אחר, לימדו דבר זה, תנו צדקה". מדוע? מדוע לעשות את זה היום? מדוע לעשות את הדבר ההוא מחר? מדוע לעשות כך וכך בשבוע הבא? אנו, קצרה בינתנו מלהבין, אך אם הכהן אומר לנו שזהו הזמן לעשות דבר זה או אחר, עלינו לקום ולעשות כדבריו, ואז נדע שנצליח, אפילו אם אין אנו אלא ישראלים פשוטים.

ומדוע היתה המנורה צריכה להיות בהיכל, ולא במקום פחות מקודש? מכיון שכאשר אנו יוצאים להדליק את נשמת הזולת, אסור לנו להסתפק בתוצאות בינוניות. אינני יודעת כמה מכן היו קשורות בצורה כזו או אחרת עם "ראבייס" רפורמים או קונסרבטיביים, אך אם יש ביניכן כאלה, הבחנתן בודאי בתופעה שהראביי הרפורמי או הקונסרבטיבי יש לו דעה משלו, מה הם חיים יהודיים מלאים, וברגע שהגעת לרמה המקובלת עליו, זה מספיק, זה טוב ויפה, ואת נהדרת. היהדות היא עד כאן, אל תלכי יותר רחוק.

יש סיפור מפורסם שמספר הרב מאניס פרידמן על בני זוג שנישאו לא מכבר, ונראה כי היו להם קשיים בנישואיהם. בהשגחה פרטית הם נפגשו עם הרב פרידמן והחלו לשוחח עמו. הם סיפרו שהם נישאו רק לפני חודשים אחדים והרב שהשיאם היה רב אורתודוכסי מסוים, שהתברר שהרב פרידמן הכירו. הרב פרידמן שאלם באופן דיסקרטי אם הם יודעים אודות מצות טהרת המשפחה, והתעניין לדעת אם האשה הלכה למקוה. היא הסתכלה בו בפליאה ואמרה שאותו רב מעולם לא הזכיר זאת לפניה. הרב פרידמן היה מלא תמיהה. "הרב האורתודוכסי הזה השיא אתכם, ואתם אומרים שהוא דיבר אתכם לפני הנישואים. אני באמת מופתע שהוא אפילו לא הזכיר כלל את העניין הזה שהוא כה עיקרי וחשוב בחיי נישואים יהודיים". ואז הרב פרידמן החל להסביר להם את החשיבות של טהרת המשפחה. הוא סידר שמישהי תלמד עם האשה את ההלכות הנחוצות ובסופו של דבר הם החלו לשמור את מצות טהרת המשפחה. עד מהרה גילו שמצוה זו היתה להם מקור של חיזוק רב.

זמן מה לאחר מכן, פגש הרב פרידמן את אותו רב ואמר לו, "פגשתי את הזוג הזה שאתה סידרת להם חופה וקידושין בשנה שעברה. רציתי רק לשאלך שאלה. האשה סיפרה לי שמעולם לא הזכרת את מצות טהרת המשפחה לפניה. תמהני מדוע? הרי אתה רב אורתודוכסי. היא הגיעה אליך ולא אל רב קונסרבטיבי, פירוש הדבר שברצון היתה שומעת אודות מקוה. אילו לא היתה רוצה לשמוע על כך, היתה הולכת אל רב קונסרבטיבי או רפורמי. מדוע, לפחות, לא סיפרת לה על כך?" הרב הביט בו לרגע ואמר, "אומר לך את האמת. משום שהיא לא נראתה לי כסוג האדם שיהיה מעוניין בדבר כזה". היא לא נראתה לו כמי שתרצה לשמור על טהרת המשפחה ולכן החליט אותו ראביי לוותר על הפרט הקטן ה"בלתי נחוץ" הזה.

כאשר אנו באים להדליק את הניצוץ היהודי, את המנורה, אסור לנו לומר, "בשביל היהודי ההוא, מספיק שיעשה מצוה זו; ובשביל יהודי זה מספיק שיעשה מצוה אחרת", על פי ניתוח האופי שאנו עושים לו. זה דבר חמור ביותר! האם ניתן להסתכל לתוך נשמתו של מישהו? האם ניתן לדעת מהו הדבר שאדם מסוים מסוגל או אינו מסוגל לעשות? לפעמים נדמה שאדם זה או אחר הוא בדרגה רוחנית נמוכה ביותר, וזאת מפני שהוא נראה כך, ו"אדם יראה לעינים". אך האמת היא שלנו אין כל אפשרות לדעת מהיכן באה נשמתו. כמה מן הצדיקים הגדולים נולדו לאנשים פשוטים ביותר. שורש נשמתו של אדם, הוא דבר שרק צדיק יכול לדעת אותו. אם למישהו יש שורש נשמה גבוה, הוא יכול להתעלות למדרגה מאד מאד גבוהה, לכן זה לא ענייננו לקבוע לאיזו מדריגה של קדושה צריך להביא אדם זה או אחר. אנו חייבים לשאוף לעזור לכל יהודי שאנו באים אתו במגע, לעלות מעלה מעלה. אנו חייבים "להדליק" אותם ב"מקום מקודש" ולא לומר, "אה, הם לא נראים מסוג האנשים שירצו לחיות בקדושה במידה כזאת, אז נעשה אותם רק קצת קדושים, ונסתפק בזה". זו אינה דרכו של אהרון, וזו אינה דרכה של חסידות חב"ד.

הרבי אומר שאחד הנושאים העיקריים של חסידות חב"ד הוא האמירה "יפוצו מעיינותיך חוצה". אל תשב בנחת בחדר עבודתך עם כל הכרכים המלומדים שלך סביבך, עד שידפוק מישהו על הדלת ויאמר, "למדני תורה". ואז תאמר, "בסדר, אני אלמדך קצת תורה". לא זו הדרך. הדרך היא "יפוצו" - עליך לפרוץ החוצה, אל החיילים הרחוקים מביתם במחנות הצבא, אל בתי-הסוהר, בתי-הרפואה ובתי האבות, לפינות נידחות בעולם שהיהדות בקושי הגיעה לשם. אתן יודעות כמה אנשים החלו לשמור מצוות אחר שהתוודעו לזה בצבא, למרות שבהיותם בבית הדבר לא התחיל לעניין אותם? בצבא הם נתקלו במצבים אמיתיים של חיים ומוות, ושם התעוררו לראשונה לשאול מהי משמעות החיים. ואז פתאום מופיע מישהו לקרוא את המגילה לחיילים במקום לבלות את פורים עם בני משפחתו. החיילים מעריכים את ההקרבה הזאת למענם. אפשר לראות זאת על פניהם; אפשר להיווכח כמה שמחים הם שמישהו חשב עליהם. כמה שמח החולה בבית-רפואה שמישהו הגיע כדי להניח עמו תפילין... יתכן שלא היה מניח תפילין אילולא שכב שם, אך עתה יש לו זמן למכביר לחשוב אודות אמונה ואודות חיים ומוות. אם נופיע שם באותו רגע, נוכל באמת להצית את השלהבת שמאוחר יותר, תקרב אותו יותר ויותר. אנו חייבים להיות שם דרוכים להרגיש שהיהודי זקוק למצוה זו וזקוק לידידות הזאת ולחום הזה. מעשה "הדלקת" היהודי הזה יכול להיות מכריע עבורו ולהביאו קרוב מאד מאד למקום שבו הוא צריך להיות.

הרשו לי לספר לכן על השליח בהונג קונג, הרב אבצן. הוא נוהג לצאת אל שדה התעופה כדי לקבל את פני הבאים בעת שהם נוחתים בהונג קונג, ומעניק להם נרות, או כתובת של בית-הכנסת ורשימת זמני התפילה. יהודים אלה אינם באים להונג קונג בשביל אידישקייט. הם באו לרגל עסקים או נופש. אך מישהו נתן להם נרות שבת ואז הם הלכו לבית המלון וחשבו, אם כבר קבלנו אותם, אולי מוטב שנדליק אותם. ומי יודע, יתכן שימשיכו להדליק נרות כל ימי חייהם, דבר שקורה לעתים קרובות.

הבה נהיה כולנו פנסאים, כדרכו של אהרון הכהן! 




שם:
כותרת:
תגובה:
כתוב את המספר לאימות:














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter