פרשתנו - פרשת 'תזריע-מצורע' עוסקת בנגעי הצרעת ובדרכי ההיטהרות מהם. אולם מעבר למשמעות הפשוטה של הדברים, ידוע שהכינוי 'מצורע' הוא מכינוייו של המלך המשיח. הגמרא מכנה את המשיח - "מצורע של בית רבי", שנאמר: "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלוקים ומעונה".

(פסוקים אילו אגב, היווּ מקור השראה לכל המאמינים ב'משיחי השקר' למיניהם משך הדורות, שראו בסבל משיחם, עילה מספקת ליחסו - כמשיח...)    

 
השם 'מצורע' מתייחס למשיח בזמן הגלות, קודם שבאה הגאולה. בתקופה זו, אף שהמשיח חי ופועל בדור, עדיין אין הוא מתגלה כמלך המשיח. מהותו העצמית היא בתכלית השלמות, וכפי שנאמר: "ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבה מאוד". אך הוא סובל וכואב את צער מכאובי הגלות של עם-ישראל, ועל שום סבלו הוא נקרא 'מצורע'. 

 
נגע חיצוני

 
בעל 'אור-החיים' מפרש, שפרטי טהרת המצורע רומזים לתהליך התגלותו של המשיח וטהרת עם-ישראל ממצב הגלות. "יום טהרתו", זה יום הגאולה, וכאשר באה הגאולה מתרחשים כל הדברים המרומזים ב"שתי ציפורים חיות", "עץ ארז ושני תולעת ואזוב" וכו'.

 
העובדה שהמשיח מכונה 'מצורע', מלמדת על אופי הסבל שהוא סובל לפני הגאולה. מובא ב'קבלה' ומבואר בתורת החסידות, שצרעת היא פגיעה "בעור בשרו". הצרעת אינה פוגעת חלילה ברבדים פנימיים של הגוף, ואפילו לא בבשר עצמו, אלא רק בחלק החיצוני ביותר - העור. כלומר, היא מסמלת מצב, שבו עצמותו של האדם, עם כל פנימיותו, היא בתכלית השלמות. יש רק נגע חיצוני, בעור שמחוץ לבשר עצמו. 

 
הפנימיות מזוככת

 
בתפיסה הפנימית של הדברים, מסמל אפוא המצורע אדם נעלה מאוד, מושלם בכול, שזיכך לחלוטין את כל כוחות נפשו, עד שכל פנימיותו כבר טהורה, ועתה נותר לו לזכך רק את השיירים, את הפסולת שנשארה ברובד החיצוני ביותר שלו. וגם פסולת חיצונית זו אינה שלו, אלא של עם-ישראל, ככתוב: "חוליינו הוא נשא". 

 
זה גם מצבו של עם-ישראל בסוף הגלות - מבחינה חיצונית נראה כאילו יש בו נגעים רבים (צרעת), אבל האמת היא, שאלה נגעים חיצוניים בלבד. כל פנימיותו של עם-ישראל כבר נטהרה במשך הדורות ונשאר רק לזכך ולטהר את הדרגות החיצוניות והתחתונות ביותר...

(כמובא - ב'שער הגילגולים' למקובל האלוקי האר"י הקדוש - סוד ירידת כל הנשמות לעולם הזה מספר פעמים, ע"מ להיתקן בשלימות, מי בגילגול שלם של שנים ארוכות, ומי ב"עיבור" - לזמן קצר...). 

 
כיליון-עיניים

 
זו הסיבה שהמשיח, גואלם של ישראל, נקרא 'מצורע'. כינוי זה, במשמעותו הרוחנית והפנימית, מבטא שלמות עליונה ביותר - הן של המשיח עצמו והן של עם-ישראל כולו. הכול כבר שלם ומוכן לגאולה, ונשאר רק לברר ולזכך את ה'עור' החיצוני בלבד. 

 
כמו-כן מבטא הכינוי 'מצורע' את העובדה, שהמשיח נמצא בגלות, (אף כי נסתר הוא - לעת עתה - מעיניינו הגשמיות...) כשהוא סובל את תחלואי הגלות ומצפה בקוצר-רוח ובכיליון-עיניים להתגלותו לעיני כל בשר - להביא את הגאולה האמיתית והשלמה.