העדר שמו של משה בפרשה רומז בעיקר על לידתו של משה, שכן הלידה כאמור רומזת על התגלות עצם המציאות – התגלות שהיא למעלה משם כל שהוא, ולכן לא מוזכר שמו.
פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בתורה לאחרי לידת משה בשבעה באדר שלא כתוב בה את שמו של משה. המפרשים נותנים לכך שתי סיבות:
א' – כיוון שבז' באדר מת משה, נרמז זמן הסתלקותו בפרשה הנקראת תמיד בסמוך ליום זה.
ב' – כיוון שכאשר ה' רצה להשמיד את ישראל לאחר חטא העגל, ביקש משה מה' שיסלח להם, ואמר "ואם אין – מחני נא מספרך". ומכיוון ש"קללת חכם אפילו על תנאי – באה" כלומר: קללתו מתקיימת אף אם תלה זאת בפרט מסוים ("ואם אין"), והוא לא התממש בסופו של דבר. לכן, אף שה' נענה לבקשתו, מכל מקום התקיים ה"מחני" מפרשה אחת בתורה.
אולם, הרי בז' אדר גם נולד משה! וכאמור, זה 'מכפר' על עניין המיתה, למה רמוז דווקא יום מותו ולא יום הולדתו? כמו כן – אמירת "מחני נא" הייתה לאחר המסופר בפרשה הבאה, "כי תשא", אז למה היא רמוזה בפרשת "תצוה"?
אלא שהתשובה לכך מרומזת כבר בפס' הראשון בפרשת תצוה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד":
אתה – מדבר על עצם האדם, אין כאן פניה למשה בשמו, שכן שם האדם הוא דבר חיצוני לו, הביטוי 'אתה' לעומת זאת, מדבר על עצמותו הפנימית. וכאשר אומרים "ואתה" – האות ו' מורה על המשכה מהעצמות (מזל) של משה. אם כן, ה' אומר למשה: מעצמותך ומזלך תתחבר (תצוה – מלשון צוותא, חיבור) עם בני ישראל כדי שיתגבר מזלם ויתגלה אצלם החוזק והתוקף של עצם הנשמה.
ועל ידי זה – "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" – הזית רומז על מסירות נפש, ואת שמנו מוציאים ממנו על ידי כתישה – כך ישראל, על ידי צער ייסורי הגלות מתגלה אצלם החוזק והתוקף של עצם הנשמה באופן של "שמן זית זך".
הכוונה היא לא שישאר 'למעלה' כעניין רוחני, מסירות נפש כפשוטו, אלא "להעלות נר תמיד" – להאיר את העולם, ולהשרות בו את השכינה. שאור השכינה לא ישאר למעלה, אלא יהיה בעולמנו הגשמי.
אם כן, העדר שמו של משה בפרשה אכן רומז בעיקר על לידתו של משה, שכן הלידה כאמור רומזת על התגלות עצם המציאות – התגלות שהיא למעלה משם כל שהוא, ולכן לא מוזכר שמו. כמו כן, בלידת משה מתגלה העצם של ישראל והקשר בינו לבינם, ומתאים ביותר שבה תהיה רמוזה המסירות נפש שלו בעבורם באמרו "מחני נא מספרך".