יב אדר התשע"ט (17.02.2019)


פייסבוק חבד בישראל אויטר חבד בישראל

נשים מעניינות יותר
על מה שלושת אלפי נשים יכולות לדבר במשך חמישה ימים רצופים?

"טל הבדולח" – טל התחייה
תהליך הטהרה המקובל מטומאת מת הוא באמצעות הזאה מ'מי חטאת' – מי מעיין שבהם מעורב אפר משריפת פרה אדומה. בלשון הזוהר מכונה התערובת הזו "שיורי טלא דבדולחא" – שאריות מטל הבדולח. 

קשה לזווגן כקריעת ים סוף
בני הזוג שונים במימדים הגלויים שלהם. הם איש ואשה השונים במהותם. הם לא אמורים לחשוב ולהרגיש את אותו הדבר. ההכרה במציאותם כשונה זהו חלק בלתי נפרד מפיתוחה של זוגיות נכונה. 

כתיבה לרבי
כל מה שרצית לדעת על הכתיבה לרבי באמצעות אגרות הקודש. לכניסה למדור

חבד בישראל
מחפש כתובת של בית חב"ד בעירך? גן חב"ד לילד באזורך? הגעת למקום הנכון! השתמש במנוע החיפוש של חב"ד בישראל

מאגר עצום על חגי ישראל
מאמרים, סיפורים, הלכות, שיעורים ועוד, מסודרים לפי חגי ומועדי ישראל - לכניסה למדור

מאות ניגונים להאזנה
בואו להינות ממאות ניגוני חב"ד, המבוצעים בידי מגוון תזמורות וזמרים. לכניסה למדור

אנציקלופדיה חב"דית
בואו להרחיב את ידיעותיכם על חסידות חב"ד, ערכים בחסידות, ניגוני חב"ד, ועוד אלפי ערכים נוספים באנציקלופדיה החב"דית. לכניסה

חת"ת רמב"ם
הצטרפו ללומדי השיעורים היומיים בחומש, תהלים ותניא, וכן בשיעור יומי ברמב"ם. לכניסה למדור






» הרבי מלובביץ'

» גאולה ומשיח

» חב"ד בעולם

» חב"ד בישראל

» מדור התוכן

» השיעורים היומיים

» לוח שנה עברי

» זמני הדלקת נרות

» ניגוני חב"ד

» חדשות חב"ד

» וידאו

» מגזין

» פרשת השבוע

» חגי ומועדי ישראל

» המדור לילדים

» אנציקלופדיה חב"דית

» אודותנו

» חב"ד באינטרנט




עם ישראל הזית
חז"ל אומרים כי עם ישראל משול לזית. כשם שהזית מפיק שמן לאחר שכותשים אותו – כך גם נשמות ישראל מאירות כשמן בוער על-ידי הצער שעברו בגלות. זו בעצם כל המטרה שהקדוש-ברוך-הוא הביא עלינו צער – כדי לזכך את נשמותינו ולהביא לכך שיבקע מהן אור רוחני גדול, שיתגבר על חשכת הגלות ויביא את הגאולה השלמה.



|
שתפו:  
חבד » פרשת השבוע


המנורה ושושבינין
משה, אפוא, מעודד כשושבנין להתבטל... לצלול לתנועה של "שוב" בקיום המצוות, בעוד אהרון מוסיף שמחת נפש וחדווה מהמרומים

רבקה ערנטרוי
ג אדר התשע"א (06.02.2011)

צלולים מאוד וזכים הם מימיה של הבריכה המרכזית באי הסינגפורי. זה עתה הגיעו הלום תיירים סקרניים במסע משעשע של קרון הרכבל. הם נעו להם עד כה במרומים כברת דרך שארכה לה כ-7 דקות כדי לחזות בהצגתו המרתקת של הדולפין הנועז. 

צוללת לה החיה למעמקי הברכה בתנועה של בזק כשגופה הגלילי נשקף מבעד למערבולת הגלים הגועשים והסוחפים... הדולפין שוקע בסערה לתהום העמוקה ודמותו נעלמת... הכלום, טבע?

אך לפתע שוב מגיח הוא לתדהמתו של הקהל ההמום והצופה לו להנאתו הרבה בתעלוליה הנועזים של החיה הנוראית...היא מזנקת מהמצולות בסערת אימים, כשהיא מכה בסנפיריה נמרצות בגלים השוקקים... ותוך כדי זינוק גובה מתוכי סילון קולח של מים מתנשאים, ממריא לו הדולפין, אל על בתנועת מעוף אדירה, משתער בפראיות שכזו על הכדור שנשלח אליו במרומים, הוא בועט בו בעוצמה בחרתומו החד, לעברו של הקהל השורק והמריע לו בתשועותיו... הצהלות מלוות בשאגות של פלא והשתוממות. הדולפין שוקע עתה במי הבריכה ושוב נעלם לו במעמקים.

מאין שאב הדולפין את העוצמה האדירה לתנופת המעוף שלו אל על, אם לא מהשקיעה הקודמת שלו לזינוקו הרם?

שקיעה כובשת אותנו במכמורתם של החיים, כשעלטה לוטה את כל השביבים... את כל התקוות... השמא, נוכל אף אנו לזנק כדולפין הזה מהמצולות ולהמריא בכוחותינו היחודיים בעלץ וחדווה של חיים שוקקים אלי העונג ומקורות של נחת נצחיים?

הכלום נבצר מכוחותינו העצמאיים והבלעדיים למלא את כל ישותנו בחדווה ובאושר ולהתנשא עימם מרגשות נכאים ודאובים? הכיצד ניתן להתיר מעלינו את כורי העצב ולהפיג את כבלי המתח החונק בתנופת המעוף של שמחת החיים?

הזקוקים אנו לאותם מדריכי סעד ותמיכה או שמא יכול עמל זה להעשות ביוזמתנו האישית?

טבעי הוא כי הישות שלנו כבדה, קשה... וסרבנית שלא כדולפין הזה הקל ונוח להישמע... היות והוא נטול מוחין, ע"כ קלות בעיניו הכניעה הרכונה והכפיפות. 

ואולם בבני אנוש, תכונה שגרתית היא שככל שרבה בנו מנת המשכל... וככל שמחכים האדם - רבות בו תכונות של מציאות גסה ומתעצמות בו רגשות קשיחות ועקשנות... 

אנה נשאב את תחושת הקלילות להתרומם והכיצד ננשום לתוכינו את הרוח האוורירית הזו? מה יצית בנו שלהבת זכה ובהירה, המתעלה ומנשאת אותנו עימה אל מוקדי האושר והעונג העולמיים?

השושבנין הם שילוונו, ויאמצו אותנו... הם שימשיכו אלינו את אותן הארות ושביבים עליונים ונחזה בנשמותינו באור המבהיק והשושבנין הם שיחברונו עם אור זה שלא נהיה כגוף נפרד מהזריחה הזו אך שהיא תפעפע לתוכנו כשמן המחלחל לעבי עבות של הגוף שהוא חודר אליו ושלא תהיה בינותינו ובינות אור קודש זה מחיצה ולו אף הפער הזעיר ביותר, כך שאישיותנו תהפך למהות אור השפע שנמשך אלינו.

השושבנין הללו הם שיפיחו בנו שמחה עלאית והיא תרומם אותנו ונתנשא אל מקורות של עונג ואושר לנצח. הכיצד?

משה – שושבינו של החתן

אהרון הוא זה שהדליק את הנרות, מדוע, אפוא, נצטווה העם להביא את שמן הכתית למאור למשה, אם התפקיד להאיר ניתן לאהרון? 

השמן מסמל חכמה, סוד, את פנימיות התוכן, זוהי החכמה.

השמן נוצר מכתיתתו של הזית במדוכה. סחיטת טיפות השמן הראשוניות שלו עבור המאור שבמנורה מסמלת את הפיכת החכמה שבנו לכח מה.. (כח שהוא "מה" בסמל של ביטול) ולמקור מאיר לנו בבחינה של ענווה והמניחה לאור לכלות אותה, כמו אותו שמן הנכלה באור והוא מבהיק ומתגלם בגוון התכלת הכהה בתחתית השלהבת. אין זו עוד חכמה המבצרת את תחושת הישות ואוטמת תחושה של רגישות.. אין זו עוד תנועה מתקוממת של איגו אך זוהי חכמה המביאה לבעליה רוך, כפיפה והתחברות.

אין זו עוד חכמת אנוש הנפסדת וכלה המביאה לעיקשות נוקשה ולחוסר התמזגות אך חכמה זו מתחברת ונכללת בחכמת הקודש והיא נעשית אז צלולה וזכה... והיא מביאה עימה עונג בר קיימא. הכלום, מתחבר עימה האדם? הכיצד?

הסחיטה הנוספת של הזית וזו לאחר הכתית שלו שמגמתה למאור שבמנורה, מרככת את הזית המר והופכת את מרירותו לטעם ערב יותר ומתוק..

הדבר מקביל לנסיונות הקשים הפוקדים את האדם בחייו נוטלים ממנו את הדחף הזה והבערה התאוותנית לתענוגות נפסדות והם מביאים את האדם למצב של בשלות והערכה של האור העילאי... אזי נעשית מציאותו רגישה יותר.. קשבת והאטימות הכבדה פגה לה קמעה... ואור השכל המהבהב בו נעשה זך... ממש כמו שסחיטה נוספת של הזית ממתיקה אותו ומרככת את קשיחותו.

זוהי תנועה מעין חתירת הדולפין למשקעי העומק בכוחותיו העצמיים על מנת שיוכל להתעלות אחר כך בסערה... ממש כמו אותו גרעין נרקב ונפסד, חסר טעם וצורה המתרקב באדמה, ואז נכלל הוא בכח הצמיחה שבארץ ואח"כ הוא משגשג לעץ מניב פרות לנצח, כך מבטל הדולפין את כוחותיו הנוכחיים בחתירתו לעומק בניגוד לתנועה של התעלות ובכך הוא נכלל בעוצמה אדירה אין סוף המפיחה בו את האיל הזה להתרומם... להשתער ולזנק בסערה ובעוז אדיר.

האדם אינו יכול לעשות זאת בכוחותיו הוא, היות ושכלו – מגשם אותו, מכביד את אשיותו ומקפיא אותו בתנועה של כובד ועצלות, אך השושבנין של החתן... משה, מתלווה אל היהודי בתנועת הצלילה לתהום, כמו שושבנין המתלווה אל החתן והמובילו לקראת הכלה, והוא ממשיך אל העם (הכלה) הארות של השפעה אלוקית בסמל של חתן.

דווקא משה העניו מכל אדם זכה להוות כלי ראוי ביותר לאור התורה, והיא זכה וצלולה אצלו והוא חוזה בה כבאספקלריה המאירה, היות ואין בו כל גוף של איגו חוצץ ומעכב והוא הממשיך את אורה לדורות לעד ולכן נצטווה העם להביא את השמן להדלקת המנורה למשה, היות והוא מכשיר את האדם להוות כלי קולט לאור התורה, אף כי אהרון הוא האחראי להדלקת המנורה (מהי, אפוא, משמעותו של תפקיד אהרון?).

משה הוא זה המביא להתעדנות מציאותו של האדם ולהתחברותו עם האור העילאי ואז נחון האדם ביכולת להשקיף אל העולם שלא רק ממגבלות הראיה המצומצמת ומבעד לממדיה הצרים של הנפש הבהמית, אך הוא חוזה מהיבט מקיף של חלק הנשמה הסובבת אותו והקשורה במקורה האלוקי במרומים...

אין זה חזון גרידא אך יש כאן התחברות של אור ה' עם נקודת הלב.

אור התכלת שבתחתית השלהבת, מהווה כלי לאחיזת האור הבהיר והמאיר והנמשך לו לאדם ע"י משה משורש נשמתו (הוא אור התורה) ובשל נסיונות החיים הקשים, בוגר האדם וחדל להימשך אחרי ההבל אך מייחל להתחבר במקור האור הנצחי. ככל שהזדככות מציאותו של האדם רבה יותר, כן יהיה האור השוכן בקרבו זך יותר, צלול, טהור יותר ומחובר עם האדם.

האור הזה נמשך לו לאדם ממקור העונג העליון והוא מתלבש בגוף המצווה, הנמשל לנר.

ממש כמו שהנר אוחז באור, כן אוחזת המצווה באור האלוקי הנמשך מהעונג הפנימי מאוד והיא מאירה.

המצווה היא רצונו של ה' והיא טומנת בקרבה את העונג הפנימי של ה', ממש כמו שהרצון של האדם הוא חיצוני בהתייחס לתענוג שהוא מבקש להגיע אליו ע"י מימוש רצונו, כמו אותו רצון חיצוני של סוחר המבקש להיטלטל באורחות מרוחקים כדי להשיג את העונג הריווחי שלו בעסקים.

האור הזה והתענוג העליון הוא אור התורה המלובש בגוף המצווה וכדי להגיע אליו ולהתייחד עימו זקוק העם לשושבנין. הוא יוביל את החתן לכלה, וימשיך לעם את האור הזה שיתאחד עם מציאותו של האדם.. אל נקודת נפשו ושלא תהיה הארה זו נפרדת ממציאותו של האדם.

אך הכיצד יתרומם האדם ויתחבר עם החכמה הזו במקורה בעליונים?
הכלה, אפוא, זקוקה אף היא לשושבנין שיוביל אותה ויעלה אותה אל החתן מתוך שמחה של נישואין. אהרון הוא השושבנין.

אהרון – שושבנין הכלה

השושבנין מעודד את הכלה ומאמץ אותה בהובילו אותה אל החתן ביום החתונה, בשל רגשות של יראה מהנישואין. הוא ממשיך לה שמחה של נישואין.

אהרון מאמץ את העם וממשיך להם שמחה וחדווה ממקור עליון וזו מעלה את היהודי בעבודת המצוות שלו לרמה בה שוכן העונג האלוקי. הדבר משתקף בעריכת הנרות במנורה בטרם הדלקתם כדי שהשמחה תהיה ערוכה ושמורה בלב האדם ובעמקי הדעת שלו ע"י יגיעת נפש בהתבוננותו בגדלות ה'. הדבר מתגלם באופן עריכת התפילה (עריכת הנרות) שכשהאדם מגיע לקריאת שמע, הוא יחוש את אהבת ה' בעמקי לבו.

את הנרות הדליק אהרון בערב והם דלקו עד לבוקר ומאחורי לפרוכת. הדבר מסמל את עבודת התפילה המדומה לקרב.

הערב הוא סמל לחושך של מניעים ומכבים והפרוכת מסמלת רעיון של מסך וחציצה ואת אלה מכניעה התפילה בהיותה בחינת קרב וע"י האהבה הזו שממשיך אהרון שבדורו, מתגברים על כל המניעים הנערמים לו לאדם בעבודת הקודש שלו וכח זה הוא בחינת "חוקת עולם לדורותם"

מלפני הפרוכת ובעידן של אור אין מחיצות ומניעים מאפילים, לכן אין צורך להדליק את המנורה בתנאים של "בוקר" המסמל אור.

ההמשכה של משה היא תמידית שלא כעבודת התפילה שמועדה בזמנים השונים שהרי אין שינויים בתורה ולכן מכונה עבודת משה "נר התמיד".

הדולפין המאומן חסר מוחין ולכן הענותו להנחית המאמן היא טבעית ואולם שכל האדם המדומה לשמן והמעצב בו אשיות יהירה, נעשה לאחר המשכת משה הארה של קודש לנשמת האדם ל"כח-מה", לכח שהוא בטל לחכמת התורה כמו השמן הנאכל באש האהבה לה'. האור הזה בגוון של תכלת בסמל של התבטלות המתגלם בשמן כתית למאור, בטיפות השמן הראשונות בכתישה הראשונה, מיועדות למאור, להדליק את המנורה, ואל אור זה ממשיך משה את אור התורה, המתלבש בגוף של מצווה.

משה, אפוא, מעודד כשושבנין להתבטל... לצלול לתנועה של "שוב" בקיום המצוות, בעוד אהרון מוסיף שמחת נפש וחדווה מהמרומים, בעריכת המנורה, כך שהשמחה תהיה ערוכה וקבועה בלב. הדבר מתבצע ע"י סמל של הסחיטה הנוספת של הזית המרככת אותו והופכת את מרירותו למתיקות, זוהי מרירות של נסיונות החיים המגלים לאדם את האור האלוקי בנקודת הנפש, הוא מתחבר עימה היות והמרירות שבתאוות החיים אינם מושכים אותו עוד והוא מתעורר באש של אהבה לעונג העליון... ובעריכת התפילה, בפסוקי הזמרא (הנמשלים לעריכת הנרות ע"י השושבנין אהרון,) הקודמים ל"שמע", מתעורר האדם ברגשות אהבה המתבטאים בקטע של "ואהבת", תפילה זו גוברת על הפרוכת החוצצת ועל חשכת הערב ומנשאת את היהודי מקיים המצווה בתנועה של שמחה שהמשיך אליו אהרון לעולם שהוא כולו תענוג. (תורה אור פרשת תצווה)

שמן מפעפע – כתית למאור

שמן שונה ממים ויין בכך שהוא חודר לתוך הגוף ומפעפע לכל מקום בו.

שמן מהווה סמל לרזי הרזין הנתפסים ע"י המוחין ואולם המוח הרי מביא לתחושת מציאותו של האדם ביתר יוהרה והתנשאות, הכיצד ,אפוא, עשויים רזי דרזין אלו לעדן את האדם ולחברו עם מקור האור, אם המוח שהוא הכלי המגשרוהאוחז באור זה הוא כלי חוצץ בשל תחושת המציאות שמעניקה החכמה לבעלה?

השמן הזה עשוי להביא לכתית, לביטול אם אדם מקדים לו את עבודת התפילה והיא ערוכה במתכונת שתעורר את רגשות האהבה והיראה של האדם לאלוקיו ותתנצח על רגשות חוצצים של פרוכת.

(לקוטי שחות חלק א' פרשת תצווה)



שם:
כותרת:
תגובה:
כתוב את המספר לאימות:














אתר הבית של חב"ד בישראל | נוסד על ידי חברי הנהלת אגודת חסידי חב"ד באה"ק | טלפון: 072-2492667 | דואר אלקטרוני: admin@chabad.co.il

חבד ירושלים
חבד תל אביב
חבד חיפה
חב"ד ראשון לציון
חב"ד פתח תקוה
חב"ד אשדוד
חבד נתניה
חבד באר שבע
חבד חולון
חב"ד בני ברק
תפילין
צדקה
שיעורי תורה
ספרי יהדות
מזוזות
זמני הדלקת נרות שבת
כשרות
טהרת המשפחה
חינוך יהודי
אהבת ישראל
חבד בעולם
חבד ניו יורק
חבד צרפת
חב"ד הודו
חבד תאילנד
חבד סין
חבד לונדון
חב"ד טורקיה
חבד יוון
חבד ברצלונה
הרבי מלובביץ'
וידאו מהרבי מליובאוויטש
אגרות קודש
תמונות של הרבי
הרבי מלך המשיח
מופתים הרבי מחב"ד
מפגשים עם הרבי מחבד
נבואות הרבי
הרבי והבבא סאלי
הנביא מקראון הייטס
ימות המשיח
בית המקדש
גאולה ומשיח
פסק דין: הרבי מלך המשיח
אליהו הנביא
תחיית המתים
סיפורי משיח וגאולה
הגאולה בעולם שלנו
משיח באקדמיה
זמן הגאולה
RSS
Facebook
Twitter