משה רבינו התעלה בהתעלות גמורה מעל טובת עצמו - הוא היה מוכן להניח את עצמו לגמרי בצד, למען אחיו היהודים. באופנים כה רבים, מתארת מסירות הנפש הזאת את משה רבינו של דורנו.
למשה רבינו היו הרבה עימותים עם בני ישראל. היו מקרים שבהם בני ישראל התלוננו ואפילו חטאו. ואף כי המפרשים מציינים שלא תמיד הם היו אשמים לגמרי, בכל זאת אנו רואים שבמקרים מסוימים הם נענשו. זו הסיבה שבגללה הם לא נכנסו לארץ מיד, כפי שהקב"ה רצה, וזו הסיבה שדור יוצאי מצרים, מתו במדבר ועוד. לאחר אחד החמורים שבעימותים הללו, הוא חטא העגל, אמר ה' למשה רבינו: "ראיתי את העם הזה והנה עם קשה-עורף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול".
מה ענה על כך משה? הוא חילה את פני ה' באמרו שאם ה' לא ישא לחטאתם של בני ישראל אזי "מחני נא מספרך אשר כתבת" - מן התורה. משה הקריב את עצמו להצלת בני ישראל. והוא עשה זאת לא פעם ולא פעמיים.
רוב המנהיגים הם תאבי שלטון. וזו המוטיבציה שמאחורי רצונם להנהיג. אנשים רצים לבחירות לנשיאות, לראשות הממשלה. הם מנסים להראות לכולם כמה מוצלחים ונפלאים הם. באמת, שאיפתם היא לקבל את התפקיד, וברגע שהם מקבלים אותו, הם לא ירפו ממנו תמורת כל הון שבעולם. הם אינם רוצים לרדת מגדולתם. האינטרסים של העם מענינים אותם פחות מאשר אלו של עצמם. לעתים קרובות, כל מה שהם רוצים הוא, היוקרה, כח השלטון, המשכורת והמעמד.
וכך, כאשר משה רבינו אמר את המלים "מחני נא מספרך", הן היו חייבות להתקיים. ואכן, פרשת תצווה שונה מכל שאר הפרשיות, כי היא היחידה בתורה - מתחילת סיפור הולדת משה רבינו בפרשת שמות, ועד הפרשה האחרונה שבתורה - שבה שמו של משה אינו נזכר כלל.
המפרשים מסבירים שבמקום למחוק את שמו מן התורה כולה, הוא נמחק רק מפרשה אחת, פרשת תצווה. אך למה דוקא "תצווה"? הרבי מסביר שאף כי שמו של משה רבינו לא הוזכר כלל בפרשת תצווה, הוא בכל זאת מוזכר בפסוק הראשון של הפרשה, במלה הראשונה ממש, אם כי באופן שונה ומוסווה.
הפרשה מתחילה במלים, "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך...להעלות נר תמיד". "ואתה" מרמז כמובן למשה רבינו, אך במקום לקרוא לו בשמו, ה' אומר לו, "אתה". הרבי מסביר ששמו של אדם איננו מורה על מהותו. שמו של אדם איננו נחוץ לאדם עצמו, אלא לאחרים כדי שיוכלו לנקוב בשמו. אנו רואים שניתן לשנות את שמו של האדם, להוסיף לו שם או אפילו לבטלו. האדם איננו מקבל את שמו מיד בלידה אלא רק עם הכנסו לברית המילה - אצל בן, או בקריאת התורה הסמוכה ללידה - אצל בת. כלומר, שמו של אדם ניתן לו, לאחר שכבר היה בעולם זמן-מה. לפעמים זה רק יום, לפעמים - שבוע, ולפעמים יש צורך לדחות את הברית אפילו בכמה חדשים ובינתיים התינוק הוא בן בלי שם. ובכן, אנו רואים שמהותו של אדם היא מעל שמו שניתן לו כאן בעולם. השם אינו אלא גילוי, אכן גילוי נעלה, אך לא שם נרדף למהותו של האדם.
כאשר אנו אומרים למישהו "אתה", זהו משהו נעלה יותר מאשר שמו. "אתה" מכוון לאדם עצמו - זה שלא ניתן להגבילו על ידי שמו.
החסידות מבארת שזהו פירושה של המלה "אנוכי", המלה הראשונה של עשרת הדברות. מדוע "אנוכי" היא המלה הראשונה בעשרת הדברות? כי היא מתכוונת לה' עצמו, זה שלמעלה מכל שם או מידה. כל שמותיו של הקב"ה הרי הם גילויים, "לפי מעשי אני נקרא" אמר ה' למשה רבינו. כל שם מרמז למידה ממדותיו של הקב"ה.
כאשר מישהו קורא לאדם מסוים טוב-לב, מבריק, יצירתי, או כעסן, הוא מתכוון לתכונותיו של אותו אדם, אך לא למהותו. האדם עצמו הוא משהו גבוה מכל תיאור. באופן דומה, וכמובן לאין ערוך יותר מזה, שמותיו של ה' מציינים מידות מסוימות, ואילו "אנוכי" מתייחס לו עצמו, שמעל ומעבר לכל השמות - לעצמותו ומהותו הנעלמת של ה'.
הדבר נכון גם לגבי המלה "אתה" המציינת את הדרגה הגבוהה ביותר של האדם, זו שמעל ומעבר לכינויים ולתיאורים. כאשר מישהי אומרת "אני מחבבת אותך", אין הכוונה שהיא אוהבת את שמך או את אפך או את זה שאת כל כך טובה, או את העובדה שאמש הכנת ארוחה טעימה. "אני מחבבת אותך" - את עצמך, את מהותך.
כאשר ה' מדבר אל משה רבינו ואומר, "ואתה תצווה", פירושו שהוא פונה אל המהות הפנימית של משה רבינו - לא לתכונותיו כמנהיג, לא לחכמתו, לא להשכלתו, אלא למשה עצמו, למקור של כל התכונות הללו. ואף כי שמו של משה אינו נזכר כאן כלל, אין לפרש זאת לשלילה - כאילו ה' הענישו. אדרבה, בגלל מסירות הנפש שהוכיח, בגלל נכונותו למחוק את עצמו מן התורה למען בני ישראל, מגלה אותו התורה כפי שהוא בעצם, במהות - "אתה", מעל ומעבר לשמו ולכל מדותיו ותכונותיו.
הרבי ממשיך ומסביר את החלק הבא של הפסוק "...תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך..." - הזית מטבעו הוא פרי מריר. אם תקטפו זית מן העץ ותאכלו אותו כמות שהוא, הוא איננו נעים לחיך כלל וכלל. בכדי שהזיתים יהיו טעימים, או בכדי לעשות מהם שמן, ישנו תהליך מסוים שהזיתים צריכים לעבור אותו. אינני מומחית בהכנת זיתים, כך שאינני יכולה לומר לכן מהו התהליך, אך הוא קיים, ועל ידו נהפך הזית ממשהו מריר למשהו טעים.
זהו משל לעם ישראל. כאשר יהודי עובד את ה', הוא אינו צריך לחפש דוקא את העבודה שיש בה נעימות ומתיקות ולומר למשל, "אני אעבוד עם האנשים המבריקים כי זה תענוג יותר גדול; אני אעשה מה שפופולארי; אני אעשה מה שקל לעשות". לפעמים יש צורך לעבוד עם "זיתים", גם כאלה שזה עתה נקטפו מן העץ. זה לא תענוג גדול; זה לא כל כך קל; זה לא כל כך פופולארי; וזה גם לא כל כך מושך. אין כאן סיפוק מידי. ובכל זאת, על ידי עבודתך, יכולים הזיתים להפוך למתוקים וטהורים.
לזה, לפי דעתי, מתכוון הרבי כאשר הוא מדבר אודות הזיתים המרים. יותר קל לעבוד את ה' באופן שינעם לנו, אך אז עלינו לשאול, את מי אנו עובדים - את ה', או את עצמנו? אדם צריך לשאול את עצמו אם הוא אכן בוחר לעבוד את עצמו.
אך אם ברצונו לעשות את רצון ה', אזי לא תמיד זה נעים. זהו רעיון הזית. הרבי ממשיך לבאר את המלים "להעלות נר תמיד". במנורה היו שבעה קנים. אחד באמצע ושלושה קנים יוצאים ממנו לכל צד. כל ערב היה צורך להדליק ששה מן הנרות, מהנר השביעי הקרוי "נר התמיד" אשר דלק מערב עד ערב. אחד הנסים שהיו בבית-המקדש היה שנר זה אף פעם לא כבה. הפסוק משתמש בביטוי "להעלות" שפירושו כאן, להדליק. אך "להעלות" באופן מילולי רומז גם לכך שעלינו להשתמש בדברים הגשמיים של העולם הזה לתכלית רוחנית, ובדרך זו להעלותם לדרגה הגבוהה ביותר שבכוחם להגיע אליה.
