בני ישראל שבמצרים התגבשו והיו לעם הנבחר – באמצעות שלוש פעולות: ברית-מילה, טבילת טהרה והקרבת קרבן – המתוארת בפרשת-השבוע.
 
להלכה, מביא הרמב"ם כי כך גם כל גוי שרוצה להתגייר ולהפוך לחלק מעם ישראל, נדרש לבצע את שלוש הפעולות האמורות: מילה, טבילה והקרבת קרבן. כאשר בית-המקדש לא קיים, מושלם תהליך הגרות גם ללא הקרבת קרבן. אך כאשר ייבנה בית-המקדש יוטל על הגרים להשלים את חובתם ולהביא קרבן.
 
לכאורה, אם נותר הקרבן חוב על הגר – לא הושלם תהליך הגיור שלו. כיצד אפוא אפשר להחשיב את מי שמתגייר בזמן שאין בית-מקדש ולכן אינו מביא קרבן, כחלק מעם ישראל?
 
התשובה נעוצה במהותן של הפעולות הנדרשות בתהליך הגיור. המילה והטבילה מסמלות ניתוק מהעבר הגויי ופתיחת דף חדש בחיים כיהודי. הקרבת הקרבן מסמלת את גילוי הקרבה הייחודית לקדוש-ברוך-הוא, שנוצרת לאחר הגיור.
 
גילוי קרבה זו קיים דווקא כאשר בית-המקדש עומד על תלו, משום שרק בבית-המקדש ישנה השראה גלויה של השכינה והיא זו שיוצרת את גילוי הקרבה המיוחדת של הקדוש-ברוך-הוא אלינו. אולם כאשר אין בית-המקדש אין השראה גלויה, ואין אפוא מקום לקרבן המסמל אותה. בתקופה זו, הקשר של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא הוא פנימי-עצמותי, וקשר זה לא בא לידי ביטוי בשום סמל שהוא.
 
לכן בזמן הזה הגיור שלם ומלא ללא קרבן. אך כאשר ייבנה בית-המקדש – תכף ומיד ממש – ואנו נשוב ונזכה להשראה גלויה של הקדוש-ברוך-הוא – הקשר שלנו עמו יהיה מוחשי ובולט, ולכן יידרשו הגרים להביא קרבן, ביטוי להתקרבות המיוחדת אל הקדוש-ברוך-הוא, שהתחדשה להם.