מיוחד הוא העם היהודי לא רק במעשיו והנהגותיו הקדושים והטהורים אלא גם בספירת הימים בלוח-השנה, שגם בזאת הינו שונה משאר העמים, שלו לוח מיוחד הבנוי לפי מהלך השמש והירח גם יחד, כך היא השנה והחודש העברי. 

זו המצווה הראשונה שנצטוו ישראל (לדעת רש"י ) "קידוש החודש" - לקבוע חודשים על-פי הלוח העברי בהתאם למהלך הלבנה: הלבנה סובבת את כדור הארץ בעשרים ותשע וחצי ימים [והיות שאי-אפשר לחלק יום אחד לשניים, חציו הראשון לחודש זה וחציו השני לחודש הבא], לכן נקבע שמנין ימי החודשים יהיה כך: חודש ראשון - שלושים יום, שני - עשרים ותשעה ימים, שלישי - שלושים, רביעי - עשרים ותשע וכן הלאה, כך מספר הימים יתאזן ויסתדר עם מהלך הלבנה מידי שני חודשים [בהם חמישים ותשע יום, כמנין הימים שהלבנה משלימה שני סיבובים] . 

מעיקר המצווה אין להסתפק בחישוב האסטרונומי האמור ויש לראות בעיניים - "כזה ראה וקדש" - את חידוש הלבנה : כשרואים את הלבנה בפעם הראשונה בחודש צריכים להתכנס הסנהדרין, בית-הדין הגדול שבירושלים - "הסמוכים איש מפי איש עד משה רבינו" - ולהכריז: "היום ראש חודש, היום מקודש"! וכך נקבע ראש החודש . 

 
מעמד ההכרזה בבית הדין היה מופלא ומלא הילה של קדושה ורוממות רוח - הדיינים פורשים כפיהם לאבינו שבשמים ואב בית הדין מזכיר את שמו של הקב"ה בקדושה וטהרה ומכריזים "היום ראש החודש", ושומעים בת-קול משמים המאשרת את הדבר, "ואשרי העומדים במקום ההוא בשעה ההיא". 

להחלטת בית הדין באיזה יום חל ראש-חודש משמעות כפולה: הן עצם קביעת התאריך - באיזה יום בדיוק חל ראש חודש (ביום פלוני בשבוע), והן החלת כוחות קדושה - בראש חודש יש יותר כוחות קדושה מימי החול, כדברי התלמוד "ראש חודש נקרא מועד", וזה נעשה בכוח החלטת בית הדין המכריזים "היום ראש החודש", לכן המצווה נקראת "קידוש החודש", שבית הדין מקדשים ומחילים קדושה בראש החודש [ובמוסף של ראש חודש אומרים "מקדש ישראל וראשי חודשים", ופירוש הדבר שהקב"ה נותן כוח של קדושה לישראל, והם "מקדשים" את ימי "ראשי החודשים" ]. 

משום כך קביעת ראש חודש נעשית דווקא בבית-הדין הגדול, על-ידי מובחרי העם, החכמים הדיינים וגדולי התורה שבדור - כי רק גדולים אלו יכולים לקבוע תאריכים ולהשפיע בהם קדושה אלוקית. 

אבל לכאורה צריך להבין: מדוע באמת כך הם פני הדברים - שהתורה אינה מודיעה בפירוש את זמני הלוח העברי והמצווה הוטלה על "בית הדין שבכל דור ודור", שהם בעצמם צריכים להחליט ולקבוע את זמני הלוח ומתי חל ראש חודש (בשונה ממצוות אחרות שהן ניתנו בפירוט, לדוגמא תפילין - התורה הודיעה מתי זמן הנחתם, ואין היהודי צריך לקבוע את זמן ההנחה)? ומדוע קדושת הימים ניתנת וחלה על-ידי ישראל (בכוח האלוקי, כמובן), ולא נקבעת מאת ה' לבדו ללא שותפות ושליחות של ישראל, כמו קדושת שאר המצוות? 

עוד צריך להבין את האמור שקידוש החודש היא ה"מצווה הראשונה בתורה", ולדעת הרמב"ן היא "המצווה הראשונה שציווה הקב"ה את ישראל על ידי משה" -

ולכאורה מדוע: וכי זו המצווה הכי חשובה ויסודית מבין תרי"ג המצוות, הלא יש מצוות שהן לכאורה יותר יסודיות, כמו אמונה בה', ידיעת ה', יום-כיפור, שבת וכדומה? גם הרמב"ם בשלוש עשרה העיקרים לא כולל את היסוד של מצוות קידוש החודש, מדוע-אין זה המצווה הראשונה בתורה? 

הסיבה הפשוטה - כי היא מצווה כללית, שכן הקביעה מתי יחול ראש חודש משפיעה על הרבה מצוות הקשורות בתאריכי השנה, כמו חגים ומועדים שהם תלויים בתאריכי החודש, לכן זו מצווה ראשונה, כי היא "ראש" להרבה מצוות.

בחסידות מסבירים שתכלית ומטרת התורה והמצוות שהיהודי עצמו יעמול ויקדש את העולם הגשמי ויהפוך אותו לעולם קדוש וטהור, ובכל מצווה היהודי עושה מדבר מסוים "חפץ של מצווה, חפץ קדוש", לדוגמא: בתפילין עושים מעור הבהמה הגשמית - קדושה ומצווה. 

לכן קידוש החודש היא המצווה הראשונה, שכן היא מצווה כללית - היא פועלת קדושה בצורה יותר כוללנית משאר המצוות, עמה מקדשים את כללות מהלך הירח, ויום שלם של חול, ראש חודש, שהוא מתקדש ונהפך ליום של "מועד" (ולא רק חפץ מסוים ופרטי שנעשה קדוש, כבשאר המצוות) . 

 
זאת ועוד: בקידוש החודש פעולת היהודי היא גם בגוף יצירת המצווה - שהוא קובע מתי ראש חודש – דבר שאין דומה לו בהשאר המצוות [היהודי לא קובע איך לייצר את התפילין, ואיך לייצר את המזוזה, אלא הוא בונה אותה לפי הכללים שניתנו בתורה, אבל בקידוש החודש היהודי כאילו בונה את המצווה עצמה, בזה שהוא קובע מתי יחול ראש החודש] וכך שותפות היהודי ביצירת קדושת יום ראש החודש היא הרבה יותר יסודית ומהותית. אם-כן מצוות קידוש החודש היא הראשונה משום שבה הכלל הראשוני והמרכזי בתורה, שהיהודי יעמול ויצור קדושה במעשיו ועבודתו בעולם . 

עצם דברי התורה "החודש הזה לכם ראש חודשים", תמוהים ודרושים ביאור: הרי החודש הראשון לבריאה הוא תשרי ואילו ניסן, שהוא השביעי [ואכן בתחילת ימות עולם תשרי נקרא הראשון ולא ניסן, כדברי האבן-עזרא שבתחילה היו "ישראל מונים כפי שנות החמה כמשפט העמים "], אם-כן מדוע עם היציאה ממצרים ניסן הפך לחודש הראשון; וכי מפני שהתרחשה בו ישועה לישראל הוא נקרא ראשון למרות שהמציאות שונה והעולם נברא בתשרי ולא בניסן? 

אלא מכאן אנו לומדים להסתכל בצורה שונה על הגאולה: בעת הגאולה ממצרים העולם כאילו "נולד" מחדש, שכן אז ניתן הכוח לגאולה [כדברי המדרש שבניסן נקבעה גם הגאולה העתידה], וגאולה יוצרת שינוי והתחדשות בעולם עד שכאילו הוא נברא מחדש: במצב הגלות העולם נראה עצמאי בלי בורא, ובגאולה יראו בגלוי בעולם ובכל פרט ופרט שבו, את הבורא המהווה ומחיה ומקיים אותו. 

לכן מנין החודשים כאילו מתחיל מחדש מחודש הגאולה, חודש ניסן. זו סיבה נוספת לכך שמצוות קידוש החודש היא הראשונה בתורה: היות שהגאולה בביאת המשיח היא אחד משלוש-עשרה עיקרי התורה, ויתירה מזו אמרו חז"ל "כל ימי חייך - להביא לימות המשיח", כלומר, מפרש הרבי, כל עבודת היהודי בעולם בתורה, מצוות ומעשים טובים היא להביא את ימות המשיח, לכן המצווה הראשונה שבתורה מבטאת בעצם מהותה את ביאת המשיח ופעולתו בעולם. 

מהפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים" לומדים מפרשי המקרא שיש למנות את החודשים לפי מספרים, "חודש ראשון", "חודש שני" וכו', כי השמות המוכרים של החודשים - תשרי, חשוון, כסלו וכו' - ניתנו רק שנים רבות מאוחר יותר (כשעלו מגלות בבל לבנין בית המקדש השני), אבל בתחילה קבעה התורה שהשמות היו רק במספרים, חודש ראשון, שני וכו'. סיבת הדבר: כדי שנזכור כל יום ויום מימות השנה את הנס הגדול של גאולתינו ממצרים בימים ההם ואת הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו. 

 
הדבר דומה לשמות של ימות השבוע, שאין לכל יום שם מיוחד (כמו בשפות אחרות) אלא רק מספר "יום ראשון", "יום שני" וכו', וזאת כדי להזכיר תמיד כל הימים שאנו מונים את ימי השבוע סביב יום השביעי הוא יום השבת קודש; כך גם במנין החודשים מונים ראשון, שני וכו', כדי להזכיר תמיד כל ימות השנה את החודש הראשון, חודש הגאולה. 

הוי אומר: גם כשאדם עוסק בדברי חולין, כשהוא עורך חוזה כלכלי עם חבירו והוא רושם תאריך בחוזה, הוא מציין תאריך חודש עם מספר כדי להזכיר לו את הגאולה ממצרים: כשנקרא לחודש שבט חודש אחד עשר, כי הוא חודש האחד עשר לגאולה, וכן הלאה. כי בכל עת ובכל שעה צריכים להזכיר ולזכור את הגאולה ממצרים "לזכרון גאולתינו" ובשאיפה לגאולה האמיתית והשלימה ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". 

ממשיך הרמב"ן ומסביר שגם מתחילת בית שני שניתנו שמות לחודשים (תשרי, חשוון וכו') אף זאת זכר לגאולה מבבל, שכן "שמות החודשים עלו מבבל", ובקריאת שמותיהם אנו נזכרים שהיינו בגלות בבבל ובחסדי ה' יתברך זכינו להגאל משם ולעלות לארץ הקודש ולזכות בבנין המקדש השני [ונתקיים בנו דברי הנביא "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון", כלומר נזכיר את הגאולה מבבל]. 

נסיים בדברי המדרש האמורים: משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, בו נולד יצחק ובו נעקד, בו קבל יעקב את הברכות ובו רמז לישראל שהוא ראש להם לתשועה. במהרה בימינו בקרוב ממש.