בשבוע שעבר קראנו על חלומות (החלומות של יוסף ושל שרי פרעה), והשבוע בפרשת 'מקץ', שוב מספרת התורה על חלומות: חלומותיו של פרעה מלך מצרים. המשותף לכל החלומות הללו, שכולם בגדר שלבים במהלכים שהביאו לירידת יעקב ובניו מצרימה ובעקבות כך, לגלות בני-ישראל במצרים... 

 
בתורה כל דבר מדוייק ובעל-משמעות. אם התורה מדגישה כל-כך את החלומות כשלבים בירידה לגלות, סביר להניח שיש קשר סיבתי-תוכני בין עניין הגלות לבין עניין החלום. ויתרה מזו: הזיקה שבין הגלות - לחלום מבטאת את מהות הגלות וכך גם את הדרך להתמודד עם קשייה. 

 

פיל בחור המחט

 
מבואר בתורת החסידות, שאחד ממאפייניו הבולטים של החלום הוא יכולתו לחבר דברים הפוכים ומנוגדים שבמציאות לעולם אינם מסוגלים להתחבר. דוגמא לכך: בחלום יכול אדם לראות "פילא בקופא דמחטא" (פיל העובר בקוף המחט), כשאין הוא רואה בכך שום דבר חריג ומוזר...
 
זו גם מהות הגלות: מצב בלתי-תקין ובלתי-נכון נראה כדבר טבעי ורגיל, כאשר כל השרויים בגלות אינם מרגישים כלל בצירופם הסותר של הדברים.  (כגון: כל העבֵרוֹת, החטאים והסתוֹת היצר הרע, אשר כל בר דעת יבין את גודל הרע והנזק העלול או הצומח מהם, אך בכל זאת...)   

 

חיים בסתירה

 
תכונה זו אנו מוצאים גם בגלות הרוחנית. למשל: כל אדם מבין, שאהבת האדם לעצמו, בפרט כשהיא מביאה אותו לרדיפה אחרי תענוגות העולם, עומדת בסתירה לאהבת-ה'. אולם כולנו עדים למציאות היום-יומית, שיהודי מדמה לעצמו שהוא אוהב את הקב"ה ושהוא קרוב אליו, ועם זאת הוא שקוע באהבת עצמו והשלכותיה, תוך טיפוח הישות האישית.  לו עצמו נדמה שאין בכך שום סתירה. 

 
דוגמה נוספת: בשעת התפילה מתעוררים אצל היהודי רגשות דבקות נפלאים בקב"ה, ואילו בתום התפילה הוא כאילו שוכח הכול ושוקע בענייני העולם הזה. כשהתפלל, היה במצב של התרוממות-הנפש וחש הרהורי תשובה, ואילו ברגע ששב לענייני החולין, התחלפה הדבקות בה' בריצה אחר מאוויי נפשו הבהמית. 

 
כך חיים אנו בכעין 'חלום' מלא סתירות. זו הגלות הרוחנית שבה אנו שרויים. אך מובן שסתירות אלה אינן צריכות להביא אותנו למסקנה, שאם כך, אין טעם בתפילה ובקיום מצוות.   כל מצווה פועלת את פעולתה וגם הדבקות בה' בשעת התפילה מותירה את חותמה, אף-על-פי שלעיתים השפעתה אינה מורגשת כל-כך כשאנו שבים לעסקי החולין.      

 

יתרון החלום
 
אולם בתקופה זו של "היינו כחולמים" יש גם יתרון.    בזמנים כתיקונם יש סדר ויש תהליך הדרגתי שבו צריך ויכול האדם לצעוד. לעומת זאת, בזמן הגלות (החלום) השיטה היא: "חטוף ואכול חטוף ואישתי (=ושתה)". אל לך לעשות חישובים אם כבר הגעת לדרגה הראויה כדי לקיים דבר מסויים. כל מה שביכולתך לעשות, כל מצווה מזדמנת וכל התנהגות טובה שהנך יכול לאמץ 'חטוף' וקח, אל תחמיץ... 

 
בזמן ה'חלום' (-"בעולם הזה") אפשר 'לקפוץ' לדרגות גבוהות ביותר ולהשיג הישגים נדירים, שמעבר להישג-יד בתקופת ה'ערנות' (- כשחוזרים ועולים ל"עולם הבא", או אחרי ביאת המשיח...) וזו מטרתו הפנימית של הנסיון וחלום - הגלות! 

 
עוּרה ישראל, עוּרה