אחד המאורעות העיקריים המתוארים בפרשה זו, הוא השידוך והנישואין של יצחק ורבקה. אלה הנישואין הראשונים הנזכרים מפורשות בתורה. דבר זה הוא משמעותי כשלעצמו, כי כאשר משהו נזכר בתורה לראשונה, יש לו תמיד משמעות מיוחדת, ואנו יכולים להסיק ממנו הוראה מיוחדת. 

חז"ל מבארים ששלושת האבות וארבעת האמהות של העם היהודי, שמרו את כל המצוות עוד לפני שהתורה ניתנה על הר סיני. שרה, למשל, נהגה להדליק נרות שבת. אך כאשר הדליקה את הנרות, הם נשארו דולקים כל השבוע עד יום ששי אחה"צ. כאשר נפטרה שרה, פסק הנס הזה. כאשר אברהם אבינו הדליק את הנרות במקומה, הם דלקו רק שעות אחדות, כמו הנרות שאנו מדליקים. 

 
כאשר יצחק נשא את רבקה לאשה והביאה אל אוהל שרה אמו, הופתע ושמח לראות שהנרות שהדליקה רבקה אשתו בערב שבת, אף הם דלקו כל השבוע. הנס שליווה את אמו, ליווה מעתה את אשתו. (עבור יצחק היתה זו הוכחה שהאשה שנשא, היא האשה הראויה). 

 
ה' קבע את "חוקי" הטבע. הוא גזר שהמים תמיד יזרמו למטה והאש תבער כלפי מעלה. מן הרגע שה' קבע את מה שאנו קוראים "חוקי הטבע" שהעולם מתנהל על פיהם, הנה, בכל פעם שמתרחש משהו שהוא מנוגד להם, אנו קוראים לכך נס. כמובן, אנו יכולים לטעון שכל נשימה שאדם נושם, היא נס. תינוק חדש הוא נס. או העובדה שאני יכולה לשתות מים, והם מגיעים לתוך הזרת שלי, היא נס. וזה אמנם נכון. הטבע הוא פלא. אנו איננו מנסים לומר שיותר קשה לו לה' לבצע נס, מאשר לפעול על פי הטבע, אלא שמנקודת הראות האנושית שלנו, העולם פועל בדרך מסוימת, על פי סדר טבעי וצפוי מראש הנקרא טבע. אך הטבע הזה נקבע על ידי הקב"ה, כפי שהוא אמר, "עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה, לא ישבותו". בכל פעם שמאורע כלשהו נוגד בגלוי את סדרי הטבע, הרי זה נס. 

 
מעל הטבע 

 
תורת חב"ד שואפת ללמד אותנו שעור מעשי בעבודת ה', ולא רק פלפול מבריק או הבחנה מענינת. עלינו לקחת עמנו הביתה הדרכה מעשית כלשהי. מנס הנרות, לומד הרבי שעלינו לעבוד את ה' באופן שמעל הטבע. יתר על כן, הדבר צריך להיעשות "בדרך של אור", כפי שנסביר להלן. 

 
כל אדם בא לעולם עם טבעו המסוים שעמו הוא נולד. טבע זה יכול להיות מוגדר על ידי הנטיות הטבעיות והאינסטינקטים שלנו. ישנם גורמים רבים המשפיעים על אופיינו, על האופן שבו נפעל ונגיב. מהם, גורמים שהם מעבר לשליטתנו, כמו סוג הגוף הפיזי עמו אנו נולדים - יש אנשים שמטבע ברייתם הם חזקים מאחרים. יש כאלה הנולדים עם ראייה טובה יותר ויש כאלה הנולדים עם מוגבלות פיזית. ואז, יש גם השפעת ההורים, מצבו המשפחתי של האדם, מעמדו הכלכלי וכד'. 

 
אם אנו עובדים את ה' בהתאם לטבע שעמו נולדנו, אין זו עבודת ה' אמיתית. לדוגמא, יש אנשים שהם טובי לב באופן טבעי. אופייני להם לחלוק את פתם האחרונה עם מישהו. יש בלבם הרבה רגשי השתתפות עם הזולת. אם כן, אם אדם הוא טוב לב מטבעו ומבלה את ימיו בכך שהוא מיטיב עם הזולת, תאמרו בודאי, איזה אדם נחמד; הוא כל כך טוב-לב. אולם זו איננה עבודת ה' אמיתית, כי הדבר בא לו באופן טבעי. יש גם אינם-יהודים שהם טובי-לב, ואפילו חיות שבטבען הן טובות לב. יש סוג של ציפור ממשפחת בעלי המקור הנקראת חסידה, כי היא נוטה חסד מטבעה. אך עשיית חסד רק מפני שזה בא לך באופן טבעי, איננה עבודת ה' באמת. 

 
אברהם אבינו היה אוהב אדם ובעל חסד עד מאד, תמצית החסד. אולם ה' העמידו בנסיון שיוכיח שהחסד שלו לא היה סתם טבע או הרגל, אלא ביטוי לעבודתו את ה'. אחר נסיון עקדת יצחק שבו נתבקש אברהם לשחוט את בנו, אומר לו המלאך, "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה.." וזאת מפני שבנסיון העקידה הוכיח אברהם שהוא מסוגל להתעלות מעל טבעו האוהב והרחום כדי לעשות את צווי ה'; הדבר מוכיח שמדת החסד שלו לא היתה סתם כתוצאה מאישיותו. מן העובדה שהיה מסוגל לעשות את ההיפך הגמור של טבעו, אנו לומדים שמדת החסד שלו, אף היא היתה באופן שמעל טבעו. 

 
התורה מצפה מאתנו שנעשה דברים מנוגדים. במקום אחד היא אומרת לך שאתה חייב לאהוב את רעך כמוך. אך במקום אחר, כאשר אדם מבצע עבירה חמורה, חובה עליך על פי התורה, לקחת את מבצע העבירה אל בית המשפט ולהביא עדים שיעידו על מעשהו. הדבר לא נשמע כמעשה חסד דוקא - אותו אדם עלול לקבל מלקות, או אף גרוע מזה. אך זה מה שהתורה דורשת ממך. עליך להתעלות מעל ההגדרה שלך מהו חסד, כדי לעשות את הדבר הנכון. במקרים מסוימים התורה אומרת שההורה חייב להעניש את ילדו. ומה אם זה עתה קראת ספר ובו כתוב שאם אתה מכה את ילדך אתה עלול להשאיר בו טראומה לכל ימי חייו? אתה חייב להיות רחום! אך התורה אומרת שלפעמים אתה חייב להכות. ואתה טוען, "אך איני יכול לעשות את זה כי לבי מלא רחמים; אינני יכול להכאיב לשום אדם!" אם לא תוכל אף פעם לפעול בניגוד לחסד שבך, אזי אתה עובד את ה' רק בהתאם לטבעך. יש זמנים שבהם אתה נדרש על ידי התורה לעשות דברים שהם אינם טבעיים לך. על ידי שאתה מתעלה מעל נטייתך הטבעית כאשר התורה דורשת זאת, אתה עובד את ה' בדרך "ניסית". אם אתה יכול לעשות דברים שהנך לאו דוקא מסכים עמם, שהם מנוגדים למה שאתה חושב שנכון לעשות, ואתה עושה אותם בכל זאת, מכיוון שהתורה תובעת זאת, זה נקרא מסירות נפש. במושג מסירות-נפש אין הכוונה שאתה חייב בהכרח לעלות על המוקד. זו איננה המשמעות של מסירות-נפש בימינו. בימינו היא מתפרשת אחרת. כיוון ש"נפש" פירושה גם "רצון" או "חשק", פרוש הדבר שאתה מוותר על רצונך כדי למלא את רצון ה' ובכך אתה עושה משהו שהוא, אולי, ההיפך ממה שהיית רוצה לעשות. 

 
לדוגמה, אם בא לך לדבר על הזולת דברים שאינם מחמיאים לו (לשון הרע), אך את נושכת את לשונך ואינך אומרת אותם, זו מסירות נפש, כי עתה ממש התגברת על הדחף הטבעי ולא נענית לו, וזאת, רק משום שה' אוסר זאת. בכל פעם שאת עושה משהו בקבלת עול, את עושה מעשה של מסירות נפש. את אינך אומרת, "השכל שלי ידריך אותי ויכוון את דרך חיי" - זו היתה מחשבתם של היוונים. אנו הוכרחנו להלחם בדרך מחשבה זו, והמלחמה נסתיימה בנצחון הניסי של החשמונאים על צבא היוונים. אדרבה, חכמת ה' כפי שהיא מלובשת בתורה - היא שצריכה להדריך ולכוון אותנו. ובכן, אפילו אם יהודים רפורמים חשים שיש להם הזכות לקבוע על פי שכלם מה טוב ומה אכזרי, מה הגיוני ומה לא - היהודי שומר-המצוות יאמר, "למרות שגם בעיני, דבר מסוים זה או אחר נראה כמעשה אכזרי, הרי שאם התורה אומרת שדבר זה צריך להיעשות, הוא צריך להיעשות, ולא חשוב אם אינני מבין מדוע". לזה קוראים "קבלת-עול". 

 
דוגמה נוספת: אשה בהריון שתחזיות הרופאים אמרו כי תינוקה יוולד בעל מום. כל אדם "נורמלי" יאמר, "כמובן שעליך לבצע הפלה. זה יהיה מעשה חסד מצדך. תחסכי לעצמך את הלידה, וגם תחסכי את יסורי הילד". אך התורה אינה מתירה זאת. אמנם יש מקרים מסוימים שבהם התורה מתירה הפלה מלאכותית, אך אם התורה אומרת שיש להמשיך את ההריון, הרי זו ההלכה, ועליך לנהוג לפיה אף אם אינך רואה את הטוב שבזה, ואף אם הדבר כואב מאד וקשה מאד.

 

התנהגות כזו שמעל לדרך הטבע, נתבעת בזמנים של מלחמה רוחנית. והרבי אומר שעתה, בסוף הגלות, מתחילה המלחמה להיות קשה ביותר. כי כוחות הרע שבעולם חשים שהנה משיח בא. אין לך הוכחה ברורה יותר לכך מאשר ההתנגדות לתורת החסידות, שהיא תורתו של משיח. 

 
אולי דרוש כאן הסבר מה: במכתב לגיסו שהתגורר בארץ ישראל, כתב פעם הבעל-שם-טוב על עליית נשמה שהיתה לו בראש השנה תק"ז (1746). בהיכלות העליונים מצא את המשיח ופנה אליו בשאלה, "אימתי קאתי מר?" והמשיח ענהו, "לכשיפוצו מעיינותיך (תורת החסידות) חוצה". 

 
בעקבות זאת, קמה התנגדות לחסידות, אך אסור שהדבר יגרום לנו חלישות. אדרבה, תגובתנו להתנגדות חייבת להיות הוספה וריבוי בלימוד התורה והחסידות. לעשות עוד, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי ועוד יהודי, כפי שהרבי תובע מאתנו ללא הרף. אין די בכך שתתפללי שלוש פעמים ביום ואפילו תלמדי כל היום, כי מה תועלת יש בכך לזולתך? מי יושפע מכך? אך אם תערכי התוועדות חסידית בביתך, את אולי תעוררי עליך ביקורת מצד מי שהדבר נראה לו כיוצא דופן. אך זהו בדיוק מה שעלינו לעשות בעבודתנו את ה'. להכניס את הרוחני, את העל-טבעי, לתוך חיינו היומיומיים, ובמיוחד בימים אלה, בסוף עידן הגלות שזמנה תם זה מכבר.