בסיום התורה מסופר כי הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה רבינו את כל ארץ ישראל, "עד הים האחרון". בפשטות, כפי שמפרש רש"י, "הים האחרון" הוא הים התיכון שממערבה של הארץ – הצד המרוחק ("האחרון") ממשה, שעמד ממזרחה של הארץ.
 
אולם רש"י מביא פירוש נוסף: "אל תקרי (תקרא) הים האחרון אלא 'היום האחרון' – (כלומר) הראהו הקדוש-ברוך-הוא כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים".
 
פירוש זה כלל אינו תואם לפשט הכתובים. מדוע אפוא מביאו רש"י בחיבורו, שנועד לפרש את פשט הכתבים, כפי שהוא עצמו מגדיר בכמה הזדמנויות? ובכלל, מה היה נחוץ להביא הסבר נוסף לפסוק?
 
אלא שהסבר זה נועד להשיב על שאלה מתבקשת: משה, כידוע, הרבה להתחנן להיכנס לארץ ישראל. כמנהיג אמיתי, ברור ומובן מאליו כי בקשתו לא הייתה רק על עצמו אלא על כל בני דורו. משה רצה כי יימחל לבני דורו ויינתן להם להיכנס לארץ. אולם הקדוש-בורך-הוא לא ויתר והואיל אך ורק להראות למשה רבינו את ארץ ישראל מבחוץ. "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תעבור".
 
בכך – השיב הקדוש-ברוך-הוא תשובה לבקשתו של משה על עצמו. ומה בדבר הבקשה על בני דורו – האם ממנה הקדוש-ברוך-הוא התעלם?!
 
על כך משיב רש"י בפירושו הנוסף: הקדוש-ברוך-הוא לא התעלם. הוא הראה למשה את כל המאורעות עד לתחיית המתים, בה גם בני המדבר יקומו – ויכנסו לארץ. לאמור: אמנם כעת לא מתמלאת בגלוי בקשת משה, אך לעתיד לבוא היא תתמלא בשלמות, והוא וגם בני דורו יזכו להיכנס לארץ.