משה - לא יעלה!!...
לו הכניס משה רבנו בעצמו את בני-ישראל לארץ, הייתה ישיבתם בה נצחית, מבלי שתהיה אפשרות של גלות
עלה אל הר העברים הזה (דברים לב,מח)
בסיומה של פרשתנו, פרשת 'האזינו', מצווה הקב"ה את משה "בעצם היום הזה לאמור: עלה אל הר העברים הזה, הר נבו... ומות בהר".
הביטוי "בעצם היום הזה", שמשמעותו: בחצי היום ממש, אינו שכיח בתורה. רש"י מסביר, שבכך אמר הקב"ה, שהוא נוטל את משה באמצע היום, "וכל מי שיש בו כוח למחות - יבוא וימחה". זאת, משום שבני-ישראל החליטו שלא להניח למשה למות, באמרם: "אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והגיז לנו את השליו ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו!".
איך העלו בני-ישראל על דעתם למנוע את פטירת משה? באיזו דרך יכול בן-תמותה למנוע מהקב"ה ליטול את נשמתו של אדם כלשהו?
אלא, שבני-ישראל חשבו בכ"ז למנוע ממשה לעלות להר-נבו. העלייה אל ההר הייתה תנאי לפטירתו, והם חשבו שכשימנעו ממנו לעלות להר - תתבטל גזירת מיתתו...
פתח הצלה
לכאורה, ניסו כאן בני-ישראל לפעול נגד הקב"ה. הוא מצווה את משה לעלות להר ולמות שם, והם מחליטים למנוע זאת ממנו. והלוא זה היה דור של צדיקים, הדור שנכנס לארץ-ישראל, עליו נאמר: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם"!
אלא כך טענו בני-ישראל: על-פי התורה אסור לאדם להיות כפוי-טובה, והואיל ומשה עשה עמנו טובות כה רבות, מוטל עלינו חיוב - מהתורה! - לעשות למענו הכול, ואף למנוע את פטירתו. הרי את הציווי לעלות להר לא השמיע ה' לנו, אלא למשה בלבד, ובכך אולי פתח לו פתח-הצלה. אולי יש בזה רמז, שעל-ידי התאמצות שלנו למען משה, תתבטל הגזירה והוא ייכנס לארץ-ישראל.
לטובת ישראל
מובן אפוא, שבני-ישראל לא חפצו למרוד בה', אלא להפך, הם חשבו שזהו רצונו האמיתי - לאפשר להם לבטל את גזירת הפטירה. ואמנם, ניתן ליהודים, כידוע, הכוח לבטל דינים וגזירות, אף לאחר שכבר נחתמו, וזאת, (כדוגמת יום הכיפורים) על-ידי "תשובה ותפילה וצדקה", ש"מעבירין את רוע הגזירה". אולם במקרה זה לא עלה הדבר ביד ישראל ומשה רבנו נסתלק. על-כן אנו חייבים לומר, שהסתלקותו של משה, היתה לטובתם של ישראל, שלכן גם לא הועילה מסירות-נפשם למען משה.
מעלת הגלות
דבר זה רמוז בדברי הפסוק "בעצם היום הזה" - היום הזה, יום פטירת משה, נוגע ל'עצם' הקיום של עם-ישראל. הקב"ה ידע שעתיד עם-ישראל לחטוא ולגלות מן הארץ, ולכן היה הכרח שמשה לא ייכנס לארץ.
והביאור בזה - על משה נאמר ש'מעשיו נצחיים' (וכל פעולותיו). לו הכניס הוא עצמו את העם לארץ, הייתה א"כ ישיבתם בה נצחית, ומבלי שתהיה אפשרות של גלות... במקרה כזה, בכעוס ה' על עמו, לא היה שופך את חמתו "על העצים ועל האבנים" (בית-המקדש), אלא היה 'נאלץ', כביכול, לכלות את העם עצמו. פטירת משה אפשרה את הגלות (כעונש זמני!), שממנה ניתן יהיה לשוב ולהיגאל, בגאולה השלמה בקרוב ממש.