יום ג' בתמוז הינו תאריך בעל משמעות רבה לחסידי חב"ד, במיוחד משנת תשנ"ד (1994). באותה שנה, לאחר תקופה ארוכה בה אושפז הרבי מליובאוויטש מלך המשיח בעקבות אירוע מוחי – נפל בג' בתמוז דבר: מסכי הניטור הראו כי לבו של הרבי חדל מלפעום.
 
כאשר זה קרה – עצר העולם היהודי את נשימתו. מכל העולם מיקדו עדשות לעבר '770' – כפי שמכונה מרכז חב"ד העולמי, מקום משכנו של הרבי. הכול ידעו כי לא קיימת בעולם דמות שיכולה להיכנס לנעליו הנשגבות של הרבי, ומאידך גיסא, בלתי אפשרי שתנועה כה גדולה בת רבבות חסידים ואלפי מוסדות בכל מרחבי תבל תתנהל ללא מנהיג.

מה שהוסיף לדריכות, הייתה בשורת האמונה הנלהבת שמזה כמה שנים הפיצו חסידי חב"ד בהוראתו הישירה של הרבי, לפיה בכל רגע עומדת להתרחש הגאולה השלמה וכי הרבי הוא מי שיתגלה כמלך המשיח. כיצד אפוא ינהגו החסידים כעת, לאחר שהתנפצה תקוותם הגדולה כי לא יקרה מה שקרה?
 
                                                         *
 
נקפו ימים, חלפו חודשים, והאמת המדהימה התבררה לכול: יש לתנועה מנהיג מופלא! אכן אין בעולם דמות שיכולה להיכנס לנעליו של הרבי. אכן בלתי אפשרי שתנועה כה גדולה תתנהל ללא מנהיג. העניין הוא שפשוט אין צורך להיכנס לנעליו של הרבי, משום שהרבי עצמו נותר בהן!
 
חסידי חב"ד הוכיחו דבקות בלתי מסויגת ברבי ובדבריו, לפיהם הוא החוליה האחרונה בשושלת הנשיאות החב"דית וכי דורו הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. משום כך היה להם ברור כי אין מקום לממלא מקום. הרבי בעצם נותר במקומו.
 
אכן התנפצה תקווה גדולה. מעולם לא עלתה על דעתם של החסידים כי תגיע תקופה בה יוכלו רק להתגעגע למראה פניו הנאצלות וצלילי קולו הקדוש של הרבי. אולם גם בדיעבד, ביחד עם הגעגועים, שעם הזמן המתארך רק הולכים ומתעצמים, מפעמת אמונה כבירה כי נשמת חייה של חסידות חב"ד – נשמת חייו של הרבי – לא נעצרה מעולם. מסכי הניטור הראו מה שהראו, אך הרובד האמיתי של המציאות משתקף מבעד לתורה, מבעד לדברי תורתו של הרבי – ועל פיהם ממשיך הרבי לחיות!
 
עדות מרשימה לכך יכולה לשמש ההתפתחות המשגשגת של מוסדות החסידות ב-‏15 השנים האחרונות בכמות ובאיכות. חסידות חב"ד הכפילה ושילשה את עצמה – וזו תופעה שמעולם לא התרחשה לתנועה נעדרת מנהיגות. כל מי שטעה לחשוב כי יתרחשו בחסידות תהליכים הפוכים, התבדה. הכול נוכחו לדעת כי יש ויש מנהיג לבירה.
 
                                                         *
 
אלפי שנים לפני כן, בשנת ב' אלפים תפ"ח (2488) לבריאה, גם עצר העולם את נשימתו ביום ג' בתמוז. בני ישראל נלחמו אז נגד עמי כנען, ויהושע בן נון העמיד דום את השמש ('שמש בגבעון דום!'), כדי למנוע מאויבי ישראל להימלט בחשכת הלילה.
 
אותו יום, שנרשם כיום הארוך ביותר בהיסטוריה, הוכיח קבל עם ועולם כי לעולם אין מערכות הטבע עומדות בדרכו של נשיא ישראל. ברגע ש'צדיק יסוד עולם' גוזר עליהן מה שגוזר – הן נרתמות ומשנות נורמות, לטובת עם ישראל.
 
3,366 שנים אחר כך, בדיוק באותו יום, חזרה והתרחשה תופעה בעלת משמעות זהה. לא שקעה השמש, לא 'ובא השמש' כלשונו של שלמה המלך, אלא 'שמש בגבעון דום'. שמשו של הרבי ממשיכה להאיר ולזרוח, לנצח, ובקרוב ממש – עם בוא הגאולה השלמה – הכול ייווכחו בכך.