השמחה באה כתוצאה מהסיפוק הרוחני שיש לאדם מהצלחתו להשיג ולהבין רעיון ולקשור אותו אל רגשותיו
החוויה הפנימית של הבינה היא שמחה. השמחה באה כתוצאה מהסיפוק הרוחני שיש לאדם מהצלחתו להשיג ולהבין רעיון ולקשור אותו אל רגשותיו (היינו, לעורר תגובה רגשית). בקבלה מדמים את הבינה לאמא[i], שבניה הם מדות הלב הנולדות ממנה, ועליה נאמר בתהלים: "אם הבנים שמחה"[ii]. שמחת אם מתפתחת בשלבים. בהתחלה ישנה השמחה של האירוסין והנישואין שמתרחבת לשמחה של ציפיה להריון (ציפיה שמחה, בניגוד לציפיה מתוחה, היא הלך הרוח המקל על כניסה להריון). אחר כך באה שמחת ההתעברות, הנמשכת לאורך כל תקופת ההריון ועוברת לשמחת הציפיה ללידה. לבסוף, "אם הבנים שמחה" בילדים שזכתה ללדת, ושמחה זו מתרחבת עוד עם הציפיה לגדל אותם.
וכך, אף כי כל רגע של שמחה הוא תוצאה של שלב הישגי מסוים, הוא גם כולל ציפיה למשהו נוסף, ציפיה לשלב הבא[iii]. הציפיה לעתיד היא אחד המאפיינים של טבע הבינה בקבלה. ספר יצירה מתאר את הספירות כ"עֹמקים" מטאפיזיים של המציאות. ספירת הבינה נקראת "עמק אחרית", שפירושו "עומק העתיד". זהות זו מתבטאת גם בספר הזהר, המתאר את החוויה הפנימית של ספירת הבינה כחווית השמחה של העולם הבא.
שלוש הרגלים, פסח, שבועות וסוכות הם מקור חווית השמחה לאורך כל השנה כולה. בקבלה מדמים כל אחד מחגים אלה לשלב משלבי ההתפתחות הנשית, כשאותו שלב עצמו מקביל לאחד משלושת שלבי השמחה שתוארו לעיל. שמחת חג הפסח דומה לשמחה של "בת" שחווה את שמחת האירוסין, הנישואין ובעקבות זה הציפיה. שמחת חג השבועות, חג מתן תורה, דומה למצב של "אחות" (תחושה של שותפות עם הבעל, כמו אחות השווה לאח) החווה את שמחת ההתעברות והציפיה ללידה שבעקבותיה. לבסוף, שמחת חג הסוכות דומה לשמחתה של "אם", החווה את שמחת הלידה וההתמסרות לגידול ילדיה. שמחת חג הסוכות מסתיימת בשמחת-תורה, רמז לכך ששלמות שמחת האם קשורה עם בניית בית השמח בתורה – המתנה הגדולה ביותר שה' העניק לנו.
[i]. הקשר של בינה עם אִמהוּת מתואר בפסוק: "כי אִם לבינה תקרא…" (משלי ב, ג) שחז"ל דרשו בו גם את הכתיב "כי אֵם לבינה תקרא" (ברכות נז, א).
[ii]. תהלים קיג, ט.
[iii]. כך מוצאים שנשים רבות, זמן מה אחר שילדו, חפצות בילד נוסף, מבלי להתחשב בקשיי ההריון והלידה. האשה מטבעה מבינה שהשמחה שמביא עמו כל תינוק חדש היא ביטוי להמתקת הדינים בשורשם (ראה פ"ט, ביחס לשם הוי' בניקוד אלקים), ויש לה הרגשה של "מי שיש לו מנה רוצה מאתים" (ראה קהלת רבה א, יג; ג, י ועוד). המסר המעורב, סיפוק וחוסר סיפוק בו זמנית, מבלבל לעתים קרובות את בן הזוג. חוסר הסיפוק של האשה נגרם בגלל הרגשתה שהיא עדיין לא הגיעה לגמר תיקונה. הקבלה רואה בחוסר הסיפוק הזה את הסיבה לכך שספירת הבינה בהתפשטות, כלומר, שהיא מתרחבת בהתמדה (על ההקבלה בין ספירת הבינה לבין האות ה הראשונה של שם הוי' ב"ה הרומזת להתפשטות ראה בפרק ח).
העובדה שהאם נושאת מבטה לעתיד באופן מיידי גם מצילה אותה מלחוות את הסיפוק הנוכחי כהצלחתה שלה. חוית סיפוק כזו עלולה היתה לנתקה מאלוקות. דוגמה תנ"כית לכך יש בבצק שהוציאו עמם בני ישראל ממצרים, אשר לא הספיק להחמיץ ולתפוח (שמות יב, לט; ראה גם הגדה של פסח). אף שבני ישראל חשו סיפוק עצום מההתגברות על מצרים הדבר לא ניכר בהם וכך גם לא הזיק להם. במילים אחרות, הסיפוק לא התפיח את גאוותם ולא הכניס בהם חמץ של ישות ויצר הרע.
