ספירת הנצח היא השביעית בעשר הספירות, והראשונה בין המדות המעשיות-ההתנהגותיות. לספירת הנצח משוייך הכח לנצח את המכשולים המונעים מהאדם לממש את שאיפתו להשפיע רוב טובה על הבריאה.
מכיון שנצח מציין גם נצחון וגם נצחיות[i], ניתן לומר שהניצחון הכי גדול שאדם יכול להתענג עליו הוא הנצחון על המוות עצמו, על המכשול האחרון בביקוש אחר החסד (– הספירה הנמצאת בקו ישר מעל ספירת הנצח, ונחשבת כמקורה).
לפני שהרג את אגג מלך עמלק, אמר שמואל הנביא: "וגם נצח ישראל [היינו, הקב"ה] לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם"[ii]. ה' נקרא כאן "נצח ישראל"[iii]. שלא כמו בן אדם, העלול להנחם ולשנות את דעתו, הקב"ה נצחי גם במובן זה שרצונו ומחשבתו הם נצחיים ובלתי משתנים. מפסוק זה אנו לומדים שספירת הנצח רומזת לעמידה בתוקף מבלי להנחם ולהתחרט אף פעם. כשאדם עומד במצב בו נדרשת ממנו מסירות נפש ספירת הנצח היא הנותנת לו בטחון וכח להתגבר על הפחד האנושי מן המוות. כמבואר בחסידות, דוקא ברגעים כאלה ניתן להגיע לבהירות מוסרית ורגשית. מיצוי זה של כח הרצון היהודי, חבוי עמוק בתוך כל נשמה יהודית, כמבואר בתניא, והוא קשור עם ספירת הנצח[iv]. מוכנותו של האדם להקריב את עצמו נובעת מתוך ההבנה שאלוקים הוא נצחי, ורק מתוך הדבקות בו יתברך יכול האדם לגעת בנצח.
מדת הנצח, על כל מובניה, היא מדתו של משה רבינו. משה מנצח את כל אויביו, החל מנצחונו על פרעה, דרך נצחונותיו במלחמות סיחון ועוג, ועד לנצחונו האחרון במלחמת מדין. הוא המנצח על התזמורת של כל בני ישראל (וכמפורש בזהר[v] שמשה רבינו היה מנגן בתפלתו בכל ששים ריבוא מיני הניגון של נשמות ישראל – "ובגין דאנת [משה רבינו, רעיא מהימנא] משתדל בכל יומא… ובכל מיני זמר ונגון בצלותא"). הוא הפוקד את בני ישראל, מעמיד כל אחד במקומו, ומלמד אותם את תפקידם בהנחילו את תריג (613 = משה רבינו) המצוות המעשיות. משה רבינו עצמו – כמו תורתו, שלא תהא מוחלפת – נצחי, וכאמור בתקוני הזהר ישנה "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[vi] (התפשטות של משה בכל דור ודור).
[i]. מובן נוסף של נצח הוא ניצוח על המלאכה או על הנגינה – כפי שניכר מריבוי פרקי תהלים הפותחים ב"למנצח". חוש הניצוח הנו חוש של ארגון ותזמור אנשים שונים לבצע פעולה אחת בהרמוניה (כשאת החוש בהרמוניה מקבלת ספירת הנצח מספירת התפארת, בסוד "איהו [הזכר, שעיקרו תפארת] בנצח"). בעוד שנצחון הוא כח תקיף של תוהו – בו מכניעים את הזולת בתוקף – הניצוח מכיל אותו ב"כלים דתיקון" (כאשר הזולת נכנע וממלא את תפקידו בדרכי נועם, באופן הרמוני), ובכך הופך אותו לנצחי (בעוד שמדת תוהו לכשעצמה, בהעדר כלים מתאימים של תיקון, סופה שבירה ומות).
החוש המיוחד של המשיח הוא חוש הריח, העולה בגימטריא "למנצח", ובאמצעותו כולל המשיח הן את הנצחון (במלחמת עמלק) והן את הנצחיות (בבנין בית המקדש השלישי, הנצחי).
ב"למנצח" רמוז גם הקשר של הנצח למקיפי הנפש – אותיות לם של "צלם אלהים" (ראה, לדוגמה, הטבע היהודי מאמר "התפלה המתמדת" פ"א) – כמבואר בחסידות שהנצח מושרש במקיפי הנפש. תכונת הנצחון נמשכת מה-ל של הצלם, המקיף דחיה, ותכונת הנצחיות מה-ם של הצלם, המקיף דיחידה. לפי זה, עולם התהו שנשבר היה במדרגת המקיף דחיה – מדרגת עולם האצילות (מתוך מדרגות אבי"ע המכוונות לנפש-רוח-נשמה-חיה) – אך כדי להגיע לתיקון יש לעלות למדרגת המקיף דיחידה, מדרגת "אדם קדמון" (המכוון כנגד היחידה במערכת העולמות).
[ii]. שמואל-א טו, כט.
[iii]. וראה לעיל הערה 66.
[iv]. ראה המשך "באתי לגני" תש"י לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (ובפרט פרק יא ומפרק יז ואילך).
[v]. ח"ב קיד, ב (הובא ונתבאר באופן זה בכ"ד בדא"ח – ראה לדוגמה שערי תשובה לאדמו"ר האמצעי ד"ה "איתא ברעיא מהימנא" פרקים כ-כא).
[vi]. תיקוני זהר תיקון סט (קיב, א; קיד, א).
