ספירת הבינה היא השלישית בעשר הספירות, והכח השני בכוחות השכל המודע.
ספירת הבינה היא השלישית בעשר הספירות, והכח השני בכוחות השכל המודע.
הבינה היא, בין השאר, היכולת לבחון את מדת האמת או השקר ברעיון מסוים. כח ניתוח זה נקשר בתנ"ך עם חוש השמיעה, כמו בפסוק "אזן מלין תבחן"[i], שפירושו שהאזן השומעת בוחנת את מדת האמת במה שהיא שומעת. הדוגמה המפורסמת לקשר בין השמיעה להבנה נמצאת בהכרזה הנצחית המגלמת את מהות היהדות – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ii] – בה שמיעה ("שמע ישראל…") פירושה הבנה[iii].
המלה בינה חולקת שורש משותף עם המלה בֵּין. כשם שהבינה מבחינה בין אמת לשקר, יש לה גם את הכח האינטלקטואלי להבחין ולהבדיל בין רעיונות או עצמים שונים בפירוט ובדקדוק. מח הבינה, המח השני, מתואר לפעמים גם כעומד בין מח החכמה למח הדעת.
תכונה שכלית נוספת המזוהה עם ספירת הבינה היא היכולת של האדם להסביר ולהבהיר מושגים, גם לעצמו וגם לאחרים. בהקשר זה, החכמה (המח הימני) מכונה "פנים מאירות" והבינה (המח השמאלי) "פנים מסבירות" (בעוד שמח הדעת שייך לצד האחור של הראש, ולא לצד הפנים). ההסבר מרחיב ומפרט את הרעיון הבסיסי, וחושף את הפרטים הכלולים בו והמשתלשלים ממנו ואת השלכותיו על ענינים נוספים. לכן נמשלת הבינה בקבלה ל"רחֹבות הנהר"[iv], שכן היא המרחיבה את נביעת מעין החכמה (הנובעת טיפין טיפין).
תורת הקבלה מדמה את ספירות החכמה והבינה לאב ואם. יחודם, כלומר קשר הגומלין ביניהם, נקרא בלשון הזהר "יחודא עילאה" (היחוד העליון). זהו יחוד תמידי, שאינו נפסק לרגע, ולכן מתוארות החכמה והבינה בזהר כ"תרין רעין דלא מתפרשין לעלמין"[v] (שני רעים שאינם נפרדים לעולם). היחוד העליון נחוץ לקיום המציאות שלנו משום שבו תלויה בריאתו הבלתי פוסקת והמתחדשת בכל רגע ורגע של העולם (על ידי ימי הבריאה, ה'בנים' של זיווג החכמה והבינה).
סך ערכם המספרי של חכמה (73) ובינה (67) עולה 140[vi]. 140 הוא גם סכום ריבועי כל המספרים מ-1 עד 7 (140 = 49 ┴ 36 ┴ 25 ┴ 16 ┴ 9 ┴ 4 ┴ 1). שוויון זה מגלה כי איחוד החכמה והבינה הוא המקור הרוחני של שבעת ימי בראשית, שבעת ה'ילדים' (ששה בנים ובת) של האבא והאמא. בקבלה, מספר מרובע (כמו 49 שהוא 7 בריבוע) מבטא מצב של שלמות הנובע מהכפלת המספר בעצמו, הכפלה החושפת באופן שלם את כל גווניו. אם כן, גימטריא זו גם רומזת לכך שבמוחם של האב והאם, הילדים קיימים בדרגה של שלמות מוחלטת.
[i]. איוב יב, יא; לד, ג. בדוגמה יפה של רמז המעיד על עצמו, ראשי התיבות של "אזן מלין תבחן" יוצרים את המלה אמת (כאשר סופי התיבות – ןןן – רומזים לשער ה-נ של הבינה, ואין כאן המקום להאריך).
[ii]. דברים ו, ד.
[iii]. דוגמה נוספת לשמיעה שפירושה הבנה יש בפסוק "דבר הוי' כי שֹמע עבדך" (שמואל-א ג, ט). בפסוק זה כוללת השמיעה הן את השמיעה הטכנית, הן את ההבנה, והן את התכוונות האזן הפנימית (המכונה, בלשון המליצה, "אזן הלב") להקשיב למסר הפנימי שבדברים.
[iv]. בראשית לו, לז; דהי"א א, מח: "שאול מרחֹבות הנהר". על הפסוק "שאו מרום עיניכם [ר"ת שמע, כח הבינה, כנ"ל] וראו מי ברא אלה [אותיות 'ברא אלהים']" (ישעיה מ, כו) נאמר בהקדמת ספר הזהר (א, ב) כי הבינה מכונה "'מי' [ד]קיימא לשאלה" ("מי", שעומדת לשאלה). כוונת הזהר שיריעת הבינה מתרחבת מתוך ריבוי השאלות (כפי שהאריכות והפירוט בתלמוד הבבלי שבבחינת בינה ביחס לתלמוד הירושלמי שבבחינת חכמה, נובעות מדרך הלימוד המרבה שאלות וקושיות).
[v]. ראה זהר ח"ג ד, א.
[vi]. כאשר "גורעין ומוסיפין ודורשין" (יומא מח, א) – גורעין את ה-כ מחכמה ומוסיפין אותה ל-י של בינה – אז היחוד של חכמה בינה הופך להיות יחוד חמה לבנה, דימוי מובהק של משפיע ומקבל. "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה" (בבא בתרא עה, א). לעניננו יש לומר כי למשה היו "פנים מאירות" (שרש התורה שבכתב) ואילו ליהושע "פנים מסבירות" (שרש התורה שבעל פה). 
