לפני שאנו צוללים לתוך מונחים ועקרונות מיסטיים, נחוץ להבין את המשמעות שתורת הקבלה מייחסת ליצירת מודלים ולשימוש בהם בשביל להקביל בין היבטיה השונים של המציאות. תורת הקבלה משתמשת במודלים ובהקבלות כדי להלהיב את מוחנו ולבנו, וכך פותחת בנו כשרונות ורגשות סמויים, ומתקנת את הרגלינו השליליים.

הקבלות

כפי שהוזכר במבוא, בספרים המאוחרים של התנ"ך באה המלה "קבלה" במובן של "לקבל". מאז ימי הביניים השתמשו במלה זו לתיאור המסורת הנסתרת (תורת הקבלה), שנתקבלה מפה לאוזן (ואחר כך נמסרה הלאה) מדור לדור. אולם, בחמשת חומשי התורה[i], שהם המקור העיקרי למשמעותן של כל המילים העבריות, בא השורש קבל רק במובן של הַקְבָּלָה.

מהו הקשר בין המשמעות של "להקביל" למשמעות של "לקבל"? התשובה לשאלה זו מכוונת אותנו אל הדבר שהוא, אולי, הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים נמשכים כיום אל תורת הקבלה: ההשתוקקות שלנו להיות כאלוקים.

כפי שצויין בפירוש בספר תהלים, מטרת הבורא היא שבני האדם יגלמו את מהותו של הבורא. היינו, שמהותו של ה' תתגלה גם בנו. כך אומר ה' לבני האדם: "אני אמרתי אלהים אתם"[ii]. ה' ברא את בני האדם בשאיפה שיוכל להעביר אליהם את מהותו רבת החסד. כשבא הנחש הקדמוני לפתות את חוה לאכול מן הפרי האסור של "עץ הדעת טוב ורע", הוא בנה את טיעוניו על השתוקקותם של אדם וחוה לגלם את מהות ה'. הוא טען לפני חוה שעל ידי האכילה מעץ הדעת יזכו היא ואדם ל"והייתם כאלהים, יֹדעי טוב ורע"[iii]. אחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת האסור, ידיעתם-מודעותם[iv] אכן השתנתה וכללה מעתה מונחים מוסריים כמו טוב ורע. אך בד בבד, הם גם איבדו את המודעות הגבוהה יותר שהיתה להם קודם, ואשר בה היתה תלויה העברת מהות ה' והתגלמותו. כתוצאה מכך, הם גורשו מגן עדן.

עשרים וששה דורות לאחר מכן (כמנין שם הוי' ב"ה), זכינו אנו, בני אברהם יצחק ויעקב, לצאת מעבדות מצרים בהנהגת משה רבינו ולקבל בהר סיני את התורה המזככת והמביאה לשינוי המודעות. התורה מצוה אותנו בפירוש (במצוה השלישית מסוף תריג המצוות[v]) להתדמות לה' יתברך וללכת בדרכיו – "והלכת בדרכיו"[vi]. המשמעות הפשוטה של מטרת-חיים נכספת זו היא שנאמץ את מדותיו של הקב"ה: מדת החסד, ארך אפים, צדקה וכו'. אך השגת המטרה הזאת דורשת מאתנו גם לאמץ את מחשבתו של ה' והשקפתו על המציאות[vii]. על ידי לימוד התורה בשני היבטיה, גם הנגלה וגם הנסתר, אנו מיישרים את מודעותנו כך שהיא נעשית מתאימה לזו של הבורא. בתוך כך, אנו מקבלים את היכולת לקבל ולגלות את ה"חלק אלו-ה"[viii] המיוחד שבכל אחד מאתנו באופן בונה וחיובי[ix].

הבורא הנו אין סופי. ממילא, ברור שבלתי אפשרי שיצור אנוש מוגבל וסופי יתדמה אליו באופן מוחלט. משום כך, כל שיטה רציונאלית-פילוסופית טוענת כי מודעותנו, האנושית והמוגבלת, תשאר תמיד נפרדת ומנותקת מזו של הבורא, ובכך עושה כל דמיון בינינו לבינו לבלתי אפשרי. אף על פי כן, באה התורה וקובעת שמטרתו המקורית של ה' בבריאת בני אדם היתה שנהיה דומים לו. הצהרת ה' בתורה שזו מטרת בריאת האדם קוראת תיגר על ההגבלות שהתפיסה הרציונאלית והאנטי-מיסטית רוצה לשים על מוחנו ולבנו.

אם נניח לרגע את המכשולים שמציבה לנו תפיסת העולם הרציונאליות, נוכל לשאול: אם ה' רוצה שנתדמה אליו, כיצד יוכל שכלנו אכן להיעשות כלי ראוי לגלות את מהותו? כיצד תוכל כל הוויתנו המוגבלת להיות לכלי שיגלם את המהות האלוקית? התשובה לכך מונחת בשיטת חשיבה מיוחדת על עולמנו, ארגונו והבנתו, שיטה שהיא גרעין המתודולוגיה הקבלית: חשיבה בהקבלות.

---

הערות:

[i].     שמות כו, ה.

[ii].    תהלים פב, ו.

[iii].   בראשית ג, ה.

[iv].   ראה לקמן הערה 9.

[v].    לפי סדר התורה, כמופיע בספר החינוך. לפי מנין זה, זו היא המצוה ה-תורה, היינו שהיא עיקר התורה ("לשון הוראה", כידוע) המורה לנו את הדרך ללכת בדרכי ה' ולהתדמות אליו. ועליה נאמר "תורה צוה לנו משה" (דברים לג, ד; וראה מכות כג, ב שפסוק זה רומז למנין המצוות).

[vi].   דברים כח, ט. "והלכת בדרכיו" עולה 703, שהוא ה'משולש' של הבל – זהו תיקונו של הבל, אשר "הציץ בשכינה" (רבינו בחיי לשמות ג, ו; עבודת הקדש ח"ג פל"ד; שער הפסוקים לך לך סימן י"ו), ברצותו, גם הוא, להיות כה'. ועוד, 703 = ישמח משה. משה רבינו הוא המתקן את נשמת הבל, שהוא ראשית שרש נשמתו (כרמוז בר"ת משה – משה שת הבל), וכשם ש"ישמח משה" עולה יט פעמים הבל (בסוד יט שנים של המחזור הקטן, המייחד את מהלך השמש עם מהלך הירח), כך סוף הביטוי – "במתנת חלקו" – עולה כח פעמים הבל (בסוד כח שנים של המחזור הגדול, המייחד את מהלך השמש עם מהלך הכוכבים). הביטוי "ישמח משה במתנת חלקו", מתוך תפלת שחרית של שבת, מתייחס לאלף האורות להם זכה משה במתן תורה, אשר נסתלקו ממנו בחטא העגל וחוזרים להאיר לו בכל שבת (ועל כך שמחתו). אלף אורות אלו הם מקורה של תורת משיח בתוך תורת משה, ועל כן רומז "ישמח משה" לחיבורם של משה רבינו ומלך המשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".

[vii].  אמנם הנביא אומר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאֻם הוי'" (ישעיה נה, ח), והפסוק לכאורה אומר שאין אנו יכולים לכוון את מחשבתנו למחשבת ה'. אבל, כבר פירש אדמו"ר הזקן (תו"א פד, ג) – בעקבות היפוך הסדר בין תחלת הפסוק (המקדים את "מחשבותי" ל"מחשבותיכם") לסופו (המקדים את "דרכיכם" ל"דרכי") – שכך יש לקרוא את הפסוק: "אימתי 'לא מחשבותי מחשבותיכם'? כאשר "לא דרכיכם דרכי'". אבל, אם תכוונו את דרכיכם לדרכי (על ידי קיום מצות "והלכת בדרכיו", "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'") אזי תוכלו לזכות גם ל"מחשבותי מחשבותיכם" (כאשר מחשבות ה' תתלבשנה בתודעתנו).

        אם כן, מה קודם למה? האם קודם עלינו להתאים את עצמנו למחשבת ה' והשקפתו על המציאות ואז נוכל להתדמות אליו במדותיו (כפי שמשמע מדברינו בפנים), או שעל ידי ההתדמות למדות ה' ולדרכיו נזכה לחשוב גם את מחשבותיו (כמובן מפירוש אדמו"ר הזקן הנ"ל)? ראשית על האדם לנסות להתאים את מחשבתו למחשבת ה' על ידי לימוד תורה בשני היבטיה (כמפורש בפנים), אז צריך האדם להנהיג את עצמו במדותיו של ה' כפי שהוא משיג אותן מן התורה, ולבסוף יזכה האדם להשראת מחשבות ה' ממש במחשבתו. תהליך זה הוא בסוד הפסוק "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא) – ה' נותן את חכמתו העצמית למי שעמל ויגע בעצמו בחכמת התורה, כאשר ההליכה בדרכי ה' היא הפועלת את נתינת חכמתו בכלי החכמה שבנה האדם לעצמו.

        לימוד התורה הראשון, שהתנאי הקודם לו הוא "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), הוא בגדר אמונה – לימוד תורה תמים ומלא אמונה, כאשר האדם מאמין בהוראות התורה והדרכותיה, גם אם טרם התעצם עמם במוחו ולבו לחלוטין. אחר כך זוכה האדם ללכת בדרכי ה' ("דרכיכם דרכי"). לבסוף זוכה האדם להשראת מחשבות ה' במחשבותיו ("מחשבותי מחשבותיכם"). בהשלמת תהליך זה זוכה האדם (מלשון "אדמה לעליון", המתארת את מהות התהליך המדובר כאן) לשלמותו – שלמות של אמונה, דרכי ה' ומחשבת ה'.

        [בלשון הקבלה, ארבעת שלבי ההתפתחות שכאן – "נעשה" קודם ל"נשמע" של לימוד התורה; לימוד התורה; הליכה בדרכי ה'; השראת מחשבות ה' במחשבת האדם – מכונים "קטנות א'", "גדלות א'", "קטנות ב'", "גדלות ב'". בדרך כלל (ראה לב לדעת מאמר "אמונה ובטחון" פ"ז) מוסברים ארבעה שלבים אלו בנפש כך: קטנות א' – אמונה (וכאן היינו אמונת ההתמסרות לתורה באמירת "נעשה ונשמע", המקיפה גם את תהליך הלימוד הראשון); גדלות א' – ידיעת המציאות (וכאן היינו ידיעת השקפת ה' על המציאות בלי התעצמות איתה); קטנות ב' – בטחון (וכאן היינו הבטחון של האדם ביכולתו להדבק בדרכי ה', כמבואר במ"א שבטחון הוא לשון טיחה-דבקות, ובכך להמשיך את הנהגת ה' אל תוך המציאות); גדלות ב' – ראית המהות (וכאן היינו התעצמות עם מחשבות ה', בסוד "תמֻנת הוי' יביט" – מבט על המציאות כפי שהיא נראית בעיני ה', כמבואר בספר חנה אריאל לרבי אייזיק מהומיל זצ"ל, פרשת שלח, וראה גם בסמוך בהערה 9).]

[viii].  תניא פ"ב (עפ"י איוב לא, ב).

[ix].   את המלה דעת ניתן לפרש בשלושה אופנים: ידיעה, מודעות, ודעה (במובן של נקודת ראות מסוימת על משהו). עץ הדעת, אפוא, הוא עץ של ידיעה, של מודעות ושל דעה. גם באופן חיובי, ידיעה, מודעות ודעה הן שלושה צעדים במילוי הצווי להיות כאלקים (בסדר עולה של עולמות-נשמות-אלקות, וד"ל):

       ידיעה היינו אובייקטיביות (השכיחה כיום במדע), הבאה לשחרר אותנו משני סוגי עבודה זרה: אמונות תפלות ופחדים פרימיטיביים. אם כן, הידיעה משמשת להעלאת תפיסתנו את נסיבות חיינו והעולם הסובב אותנו, משום שהיא מסירה כל מחסום חיצוני מהנסיבות הללו ואזי מתאפשר לנו להעלותן.

        מודעות היינו ההכרה הסובייקטיבית של נשמותינו. הכרה זו, אם משתמשים בה שלא כהלכה, יכולה להיות הבסיס לגישה אנוכית. אך באופן מתוקן ההיפך הוא הנכון – רק האנושיות המתגלה על ידי הסובייקטיביות מאפשרת לנו להתחבר אל נשמות אחרות.

        הדעה המתוקנת, במובן של נקודת ראות, היינו השקפת הקב"ה על המציאות, הדעה של האלקות. מה שה' רואה אינו מה שאנו רואים, תמונת עולמו שונה משלנו. על משה רבינו אומרת התורה "ותמֻנת הוי' יביט" (במדבר יב, ח), ובתורת החסידות מבואר (חנה אריאל פרשת שלח, ובכ"ד) שהכוונה היא שמשה ראה את המציאות שלנו מנקודת המבט של ה' וכך נחשפה לנגד עיניו תמונת ה' – תמונת המציאות שעומדת לעיני ה'. זהו המצב הנעלה ביותר של התדמות לקב"ה שנברא יכול להגיע אליו.