כשנגשים ללימוד הקבלה, יש צורך לנקוט, קודם כל, באמצעי זהירות כדי להבטיח שהאנרגיה הנפשית האדירה הכרוכה בלימוד חלק זה של התורה, והעוצמה הרוחנית הנדרשת לשינוי המודעות שבלימוד זה, לא יגרמו יותר נזק מאשר תועלת.

אמנם, רבות מן הסכנות הנפשיות[i] נגוזו במדה רבה במרוצת הזמן, אך הסכנות הרוחניות – המסכנות את בריאותו הרוחנית של האדם ובעקבות זה גם את בריאותו הגשמית – עדיין קיימות.

הסכנה הראשונה טמונה ברעיון כי אפשר ללמוד קבלה מבלי לשמור את המצוות. הדגשנו פעמים אחדות שהקבלה הנה תולדה של האיחוד בין רוח הנבואה ובין מסורת ההלכה. הנסיון לחוות חוויות מיסטיות (אפילו נבואיות) מבלי ליצור את הכלים הראויים כדי להכילן, מסוכן, והוא דומה ליצירת נשמה בלא גוף. נסיון כזה יכול, בסופו של דבר, להוביל לכך שהנשמה תעזוב את הגוף טרם זמנה. מצוות התורה מעניקות חיים[ii], כלומר, הן מאפשרות את החיים, בכך שהן בונות את הכלים בהם יכולה הנשמה לשכון.

התורה מספרת לנו על נשמות גבוהות, כגון שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, נדב ואביהוא, שהתעמקו בסודות הנשגבים ביותר של האלוקות. ובכל זאת, כיון שלא קיימו את צווי ה', הם מתו תוך כדי עבודת המשכן[iii]. הטעות שלהם מתוארת בקבלה כ"רצוא" ללא "שוב", כלומר עלייה בהתלהבות יתר אל ה' ללא הכנת עוגן ראוי על ידי קיום המצוות. המצוות המעשיות משמשות כעוגן המבטיח שהאדם ישאר מקורקע גם בעת שהוא ממריא לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר.

מורה אמיתי לקבלה, אסור לו בשום פנים להניח לתלמיד להבין בטעות כי המחויבות לתורה בשלמותה (תריג מצוות ליהודי ושבע מצוות לבני נח) אינה נדרשת מן האדם החפץ ללמוד קבלה. עם זאת, המורה צריך להיות רגיש בבואו לקרב מישהו שעדיין אינו מוכן להתחייב לשמירת כל המצוות, ולהפגישו עם נשמת התורה[iv]. אסור לו להסתיר את הצורך במחויבות כנה ושלמה לקיום המצוות, אך אל לו להאיץ בתלמיד, שכן קיום מצוות ה' אינו ענין טכני גרידא, והוא דורש התמסרות נפשית ורגשית, ולכל אדם קצב התפתחות אינדבידואלי.

הסכנה השניה קיימת בבואנו לבחור את המורה שילמדנו קבלה. גם מי שרוצה, או כבר חי את חייו על פי התורה, עלול לקבל את החכמה הזאת ממקור בלתי מוסמך. חוץ מאותם שרלטנים גמורים, ואותם שאינם בקיאים בכתבים המקוריים של הקבלה, יש מורים בעלי כוונה טובה, ואף ידע קבלי מסוים, שבכל הנוגע לשאר חלקי התורה הם בורים גמורים. אמנם הגיון הקבלה והחסידות הוא על-שכלי, אך אפילו העל-שכלי בא אחרי השכלי, כלומר, אחרי ההגיון שאדם קונה מתוך החלק הגלוי של התורה. כשחסרות לאדם ידיעות מקיפות בחלק הגלוי של התורה, אין הוא מסוגל בשום פנים להבין בעצמו או ללמד לאחרים את הצדדים הנסתרים של התורה. אם יעשה כן, התוצאה תהיה, שבמודע או לא במודע, הוא ילמד תורה מסולפת.

וסכנה שלישית: אפילו כשמישהו מוצא מורה אמיתי לקבלה, אשר למד גם את החלק הנגלה וגם את החלק הנסתר של התורה, עדיין קיימת סכנה נוספת, ביתר דקות, אשר רוב האנשים, במוקדם או במאוחר, ניזוקים ממנה. רבים ממורי הקבלה מבינים רק את היבטיה החיצוניים, הטכניים, אך חסרים לגמרי את הבנת המסר הפנימי שלה. הבנה פנימית של הקבלה פירושה היכולת לחוות את המסרים שלה (גם במישור האינטלקטואלי וגם במישור הרגשי) בדרך קדושה ומתוקנת, ולהעביר את החוויה הזאת ומשמעויותיה לתלמידים. מורה אמיתי לקבלה מבין ומעביר לתלמידיו את המסר שתורת הקבלה אינה מתיחסת אך ורק למציאות חיצונית או לחוויות מיסטיות חיצוניות.

הרבי הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון, אמר דבר חשוב ביותר בענין זה: אם אדם מתרגל לראות ולחוות את העולם באופן חיצוני, לא זו בלבד שבאותה עת נותר הוא עוור לממדיה הפנימיים של המציאות, אלא הוא עלול אפילו לפגום ביכולתו לרכוש, בזמן מן הזמנים, פרספקטיבה פנימית על העולם. ללא פרספקטיבה פנימית עלול לימוד הקבלה להתדרדר עד כדי הגשמת אלוקות, שהוא איסור גמור (ההתדרדרות יכולה לרדת עוד יותר, עד לסיפוק של האלהה עצמית, הבאה יחד עם חוויה פסבדו-מיסטית).

במשך ההיסטוריה זו היתה התוצאה הבעייתית ביותר של לימוד בלתי ראוי של הקבלה, שמפניה חששו יותר מכל. רבי שמעון בר יוחאי פותח את אחד הקטעים העמוקים ביותר של הזהר, האידרא רבא, בפסוק "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה… ושם בסתר"[v] – יש פה התיחסות מפורשת לסכנת ההגשמה – עשית ה' לפסל או מסכה – הטמונה בלימוד סתרי התורה.

כדי להנצל מסכנה אחרונה זו, המליץ הבעל שם טוב להתחיל את לימוד קבלה רק דרך עדשת תורת החסידות. אפילו כאשר כתבי הקבלה שקדמו לכתבי החסידות נלמדים מתוך דגש של הבנה פנימית, עדיין, בגלל גסות המוח האנושי, יכולים המסרים להתפרש שלא כהלכה והתוצאה יכולה להיות האנשה של הבורא יתברך[vi].

העבודה הפנימית הרוחנית הנדרשת כדי להינצל משלוש הסכנות מקבילה לשלושת השלבים ההכרחיים בכל תהליך של שינוי אותם הגדיר הבעל שם טוב: הכנעה, הבדלה המתקה[vii].

• כדי למנוע את הסכנה הראשונה, של פריחת הנשמה מן הגוף ("רצוא" בלי "שוב"), צריך אדם להכיר מתוך הכנעה כי המעשה חייב לבוא לפני ההבנה[viii], ושבכדי ללמוד קבלה חייבת להיות מחויבות לתורה בשלמותה.
• כדי למנוע את הסכנה השניה של לימוד ממקור לא אותנטי ורכישת ידע תורני מסולף, אנו נדרשים להרחיק את עצמנו ממורים בלתי ראויים, ולא חשוב כמה מבטיחים הם נראים. ההיבדלות מדבר שלילי מובילה לחיזוק זהותנו האמיתית ויכולתנו להגדיר את מטרותינו באופן יותר מדויק.
• ולבסוף, לימוד הקבלה מן הפרספקטיבה המוצעת על ידי הבעל שם טוב, המציל מסכנת ההגשמה, צריך להיעשות רק כאשר יש לאדם משיכה למתיקות של פנימיות התורה ושל ממדיה הנסתרים.

---

[i].     נסיון העבר מספק דוגמאות למכביר של אנשים אשר יצאו מדעתם או ניזוקו נפשית בעקבות לימוד הקבלה בדרך בלתי ראויה. רוב האנשים האלה לא היו יציבים בנפשם מלכתחילה. אף על פי כן, אין ספק שהלימוד הבלתי ראוי של הקבלה תרם, במדה מסוימת, למשבר הנפשי שנקלעו אליו.

[ii].    ויקרא יח, ה.

[iii].   שם פרק י. [iv].   ראה הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן, קו"א א לפ"ד.

[v].    דברים כז, טו.

[vi].   תורת הקבלה כרוכה בהאנשת האלוקות. הדבר נכון במיוחד לגבי תורת האריז"ל שבה האלוקות מתוארת על ידי סדרה שלמה של פרצופים הקשורים זה בזה, שיידונו בחלק ב. כך לדוגמה, סוד הצמצום הוא הנושא הראשון הנידון בכתבי האריז"ל. אדם המבין סוד זה כפשוטו עלול להגיע למסקנה שה' אינו נוכח בכל מקום ומשגיח על כל פרט בבריאה ושבאופן כלשהו "עזב הוי' את הארץ" (יחזקאל ח, יב) והתרחק ממנה, ח"ו. רק על ידי לימוד תורת החסידות משתכנעים שצמצום אורו של ה' איננו כפשוטו, אלא דימוי בלבד.

[vii].  כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) כח, וראה בהרחבה בספרנו להפוך את החשך לאור, ובכ"ד.

[viii].  כמו שהכריזו בני ישראל לפני מתן תורה: "נעשה [ורק אחר כך] ונשמע [כלומר, נבין]" (שמות כד, ז).